היו ואינם עוד | הכחדת עופות בישראל

על נשרים, עיטמים, עוזניות ועוד: הפגיעה המתמשכת במיני העופות בישראל

בעשרות השנים האחרונות, הגורם העיקרי המשפיע על הכחדת עופות בישראל הוא הרס בתי הגידול. היען הסורי נכחד כבר מזמן, עוזניות הנגב ועיטמים לבני-זנב הפסיקו לקנן כאן, ומצב הנשרים בכי רע. הבשורה הטובה היא שאם נשכיל לשמור על בתי הגידול המיוחדים שיש בארצנו, נוכל עדיין להציל רבים ממיני העופות הנמצאים בסכנת הכחדה.

ארץ ישראל, שהיא ציר נדידה למאות מיליוני ציפורים בשנה, התברכה במגוון בתי גידול: יערות וחורשים, בתי גידול לחים, צוקים ומדבריות ועוד. כל אלה מאכלסים מגוון מיני עופות, המותאמים לבתי הגידול השונים. אם נשכיל לשמור על בתי הגידול המיוחדים שיש בארצנו, נוכל להציל רבים ממיני העופות הנמצאים בסכנת הכחדה.
בעשרות השנים האחרונות, הגורם העיקרי המשפיע על הכחדת עופות בישראל הוא שינוי והרס בתי הגידול. מתוך 550 מיני הציפורים שנצפו בארץ, 65 מינים מוגדרים היום בסכנה ו-15 מינים נוספים (7% מהמינים) אינם דוגרים כאן עוד.
למוזיאוני טבע תפקיד חשוב בתיעוד ובשימור עולם החי המקומי, כולל עופות כמובן. כיום כבר לא צדים ציפורים מהטבע לטובת שימור במוזיאון (מה שנעשה בעבר הרחוק מאוד), אך הפרטים שניצודו בעבר, לצד עופות שמגיעים אלינו ממקורות שונים, מאפשרים לנו ללמוד רבות על השינויים הרבים שחלו במגוון העופות בארץ.

ראשוני המתעדים: הנרי בייקר טריסטרם וארנסט שמיץ

תיעוד מסודר של מגוון העופות החיים בארץ ישראל נעשה כבר ב-1863 על ידי הכומר הנרי בייקר טריסטרם. טריסטרם (שעל שמו קרויה טריסטמית ים המלח) היה כומר ואיש שדה (לאו דווקא בסדר הזה) ואף נציג "הקרן לחקירת ארץ ישראל" (Palestine exploration Fund). מיומן מסעו של טריסטרם ומרישומיו על מיני הציפורים בארץ ישראל ניתן ללמוד רבות על המינים שחיו כאן ושנכחדו מנוף הארץ.
וכך כתב טריסטרם: "…טיפסנו לשם בלי להפנות את מבטנו מן הנקודה, וכשהגענו היה לי העונג לצוד קטופה  (Ketupa ceylonensis) נהדרת. הקטופה שווה בגודלה לאוח העיטי (Bubo bubo ascalaphus) האוח של מצרים וסוריה; ציפורניה הענקיות והשרשכף הארוך והערום שלה דומים לשל עיט הדגים, ומותאמים להפליא לציד טרפה החלקלק ולהחזקתו…"
הקטופה היא דורס לילה יפיפה וגדול שמוצאו אוריינטלי (אזור הודו), וארץ ישראל הייתה גבול התפוצה המערבי שלו. הפרט האחרון של מין זה שחי בארץ ניצוד בשנות ה-70 ועורות ופוחלצים של מין זה שמורים במוזיאון הטבע. לא רק הקטופה נכחדה מהאזור עקב ציד. גורל מר זה נפל בחלקם של מינים נוספים, מסוף המאה ה-19 ועד היום.

בתחילת המאה ה-20 תיעד כומר אחר את עולם הטבע בארץ –  האב ארנסט שמיץ. שמיץ תיעד מינים רבים של עופות, ביניהם העיט השחור שנהג לדגור כאן וכיום נצפה רק באופן נדיר בהרי אילת. אוסף האב שמיץ מוצג כיום במוזיאון, בתערוכה "אוצר האוספים", וחושף את המבקרים למגוון העשיר של עופות ישראל.

הכחדת עופות בישראל

קיימות סיבות שונות לכך שעופות נכחדים, ביניהן סיבות גיאולוגיות, גיאוגרפיות ואקלימיות, אך נראה שב-150 השנים האחרונות האדם הוא הגורם העיקרי האחראי להכחדת העופות בישראל ובעולם.
מהמאה ה-19 ניכרה השפעת האדם בעיקר בציד אינטנסיבי, שהלך והתגבר עם השימוש בנשק החם לצורכי ציד. כך, למשל, נכחד לחלוטין היען הסורי (Struthio camelus syriacus). היען הסורי היה קטן מהיען האפריקאי, ועדות לכך שהיה נפוץ בצורה רחבה בארץ ישראל היא ציורי הקיר הרבים שצוירו במאות הקודמות ומצוירים בהם יענים. עדות מרתקת נוספת היא ביצי יען מאובנות בקן, ממצא שהתגלה סמוך לתל מיכל (הרצליה) וגילו מוערך ב-5,700 שנה. היען הסורי היה נפוץ כנראה גם במדבר הסורי, בירדן ובצפון הנגב. היען האחרון ניצוד במרחק הליכה מבאר שבע, והוצג ביריד השוק המזרח בתל אביב ב-1929.

אובדן בתי הגידול הלחים

השפעת האדם חזקה במיוחד על מינים שישראל היא קצה גבול התפוצה שלהם, ובעיקר על מינים שכאן גבול אזור הקינון שלהם. כך, למשל, עקב ייבוש ביצות החולה בשנות ה-50 הפסיקו זרון הסוף, הדיה השחורה, הטבלן המצויץ והמרומית השחורה לקנן באזור, וכיום הם רק חורפים בארץ.
גם ייבוש בתי גידול לחים מחוץ לישראל פגע במגוון העופות המקומי. דוגמה טובה לכך היא הנחשון, שנהג לדגור באנטיוכיה ולחרוף בישראל, אך מאז ייבוש  הביצות באזור הקינון שלו לא חזר לחרוף כאן. עדות לכך ניתן למצוא בפוחלצים הרבים של מין זה שנאספו טרם הייבוש ונמצאים כיום באוסף העופות במוזיאון הטבע.
בית גידול לח נוסף שנפגע קשות הוא חופי הים. זיהום החופים והשימוש האינטנסיבי בהם לצרכים שונים גרמו לחופמי הגדות ולחופמי אלכסנדרוני להפסיק לקנן כאן, ועם העומס ההולך וגובר בחופי הארץ לא נראה שמינים אלה יחזרו לדגור בישראל.

הכחדת העופות הדורסים

עזניית הנגב, הדורס הגדול ביותר שחי בארץ, הפסיקה לדגור במרכז הנגב בשנות ה-80 של המאה ה- 20, מסיבות שאינן ידועות לנו. מינים אחרים של דורסים כמעט שנעלמו מהאזור עקב הרעלות משניות של מכרסמים ומזיקים אחרים לחקלאות, שגרמו בתורם לתמותה נרחבת של דורסים רבים. מקור נוסף להרעלות דורסים הן הרעלות בקר, שמקורן בסכסוכים בין חקלאים למגדלי בקר על שטחי מרעה, והן גורם מרכזי גם היום לתמותה של נשרים, רחמים ועיטים למיניהם. מצב הנשרים עגום במיוחד. כיום מעריכים שחיים בטבע הישראלי כ-100 נשרים בלבד, לעומת אלפי הנשרים שחיו כאן בעבר. גורמים נוספים שפוגעים בדורסים אלה הם התחשמלות מקווי מתח החשמל והתנגשויות בטורבינות רוח הממוקמות לאורך צירי הנדידה. דורסים נוספים נמצאים בסיכון גבוה, ועלולים להיכחד מהאזור כבר במאה הנוכחית אם לא נקפיד לשמור על אזורי הקינון שלהם.

בחודש פברואר 2022 מתה בת הזוג של זכר העיטם לבן-זנב היחיד שחי בטבע בישראל. עיטמית זו הושבה לטבע במסגרת הפרויקט "פורסים כנף" של רשות הטבע והגנים. פרויקטים מסוג זה הם לעיתים התקווה האחרונה להשבתם לטבע של מינים שכבר אינם דוגרים כדוגרים בישראל. לצערנו, ללא שמירה על בתי הגידול עצמם אין באמת טעם בהשבתם לטבע של  מיני העופות שכבר נכחדו מהארץ, שכן הם לא יצליחו להתבסס ולשגשג כאן.

ועכשיו לאן?

אוסף העופות במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט מתעד את מגוון העופות שחיו בעבר, וחיים כיום, בבתי הגידול השונים בישראל. מתערוכת העופות המוצגת במבואת הכניסה של המוזיאון, שבה מוצגים מיני העופות הנודדים כיום בשמי ישראל, ועד לאוסף שמיץ, שבו מוצגים מינים שהיו נפוצים בארץ בעבר ונכחדו מהאזור, הביקור במוזיאון משקף למבקרים לא רק את הקיים בטבע הישראלי ואת אשר נכחד ממנו, אלא גם עד כמה חשוב לשמור על מה שנשאר.