14:58
המוזיאון פתוח עכשיו ועד השעה 16:00
הדפסהשיתוף
  • תיבה שבה חלק ממיני החרקים שנדגמו במחקר.
    מה יודעים החרקים לספר על שריפות?

    תיבה שבה חלק ממיני החרקים שנדגמו במחקר.

מה יודעים החרקים לספר על שריפות?

גלעד בן צבי

  • בתמונה: תיבה שבה חלק ממיני החרקים שנדגמו במחקר. תיבות כאלה משמשות אותנו לזיהוי רוב החומר שנדגם, וכשנתקלים במשהו חדש, מוסיפים אותו לתיבה. בסוף כל עונה נלקחים המינים החדשים לזיהוי על ידי הטקסונומים של המוזיאון.
הדפסהשיתוף

בסוף נובמבר 2016 הכה גל של 1,773 שריפות ברחבי ישראל וכילה שטחים נרחבים. אחד ממוקדי השריפה היה בשמורת הטבע נחל כפירה שבהרי יהודה, שם נשרפו כ-90% משטח השמורה; כ-14,500 דונם של חורש ובתה טבעיים במשולב עם יער אורנים נטוע. היה זה שיא יוצא דופן של תופעה שכיחה.

בישראל מתרחשות כ-1,000 שריפות בשנה, כולן תוצאה של פעילות האדם, בזדון או בשוגג. בהתאם לעוצמתן ולתכיפותן, שריפות בחבל הים-תיכוני למוד-האש יכולות להוות אסון אקולוגי או, לחלופין, הפרעה שיוצרת דינמיקה חיובית, המגדילה את הטרוגניות טיפוסי הצומח ומגוון מיני הצמחים. השפעות השריפות על שאר חלקי המערכת האקולוגית ידועות הרבה פחות, אבל תהליכים רבים במערכת האקולוגית אינם קשורים ישירות למצב הצומח, ולכן יש לחפש ביואינדיקטורים נוספים, שבעזרתם נוכל להבין במלואם את השפעות השריפה ואת תהליכי השיקום המתרחשים בעקבותיה. חרקים כביואינדיקטורים הם כיוון מבטיח.

השטח אחרי שריפה

החרקים הם הקבוצה המהווה את רוב הביומסה בעולם החי, ואחרי הצמחים הם מהווים בסיס למארג המזון בכל מערכת אקולוגית יבשתית. לקבוצות שונות של חרקים מגוון אדיר של תפקודים במערכת, כך שכמעט כל שינוי ישפיע על אחת הקבוצות הללו. השינוי גם צפוי להשפיע במהירות, עקב קצב הרבייה הגבוה של החרקים ורגישותם הרבה לשינויים בתנאי הסביבה. נוסיף לכך את מגוון המינים ואת מספר הפרטים העצום, המאפשר איסוף שפע נתונים גם בשטחים מצומצמים ובזמן קצר, שפע שבתורו מאפשר מגוון רחב של ניתוחים סטטיסטיים, וקיבלנו קבוצה ביואינדיקטורית, שיכולה לשמש כלי יעיל במיוחד בניטור המערכת.

חלקות הדיגום

אם כן, מטרת המחקר היא לזהות, דרך חברת החרקים ופרוקי הרגליים האחרים, את השפעות השריפה בשמורת נחל כפירה ואת תהליכי השיקום בחורש ובבתה. המחקר נערך במעבדה האנטומולוגית לאקולוגיה יישומית (מאל"י) במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, וממומן על ידי רשות הטבע והגנים. במסגרת המחקר אנחנו משתמשים בשתי שיטות דיגום: מלכודות נפילה, שמאפשרות איסוף חרקים שהולכים על הקרקע, וביטינג, שיטה שדוגמת חרקים שוכני עצים.

כרמל בעיצומו של ביטינג

שיטות אלה מופעלות במערך של חלקות שעברו שריפה וחלקות ביקורת, בחורש ובבתה, בסתיו ובאביב. מתוך פרוקי הרגליים הנדגמים אנחנו משחררים בשטח את מי שאפשר לזהותו בוודאות. את השאר לוקחים למעבדה, ממיינים לרמה הטקסונומית הנמוכה ביותר האפשרית, ואת מה שנותר בחיים משחררים בחזרה לשטח.

זיהוי החרקים במעבדה

התוצאות המסתמנות אחרי ארבע שנים הן מרתקות ומלמדות. בשלב ראשון ניתחנו את שפע הפרטים, עושר המינים ומגוון המינים ואת הדמיון בהרכב החברות בשטחים השרופים ובשטחי הביקורת. באביב 2017, עונת הדיגום הראשונה אחרי השריפה, מצאנו הבדלים גדולים בין השטח השרוף לשטח הביקורת, מה שמעיד על עוצמת השריפה ומידת השפעתה. בנוסף, לאורך השנים אנחנו רואים ירידה בהבדלים בין השטחים, ולפעמים ההבדלים אף נעלמים לגמרי. זהו סימן להשתקמות המערכת, המתרחשת עם הגירתם של חרקים מהשטח הלא שרוף לשטח השרוף והתבססותם שם. אבל, כשפגיעת השריפה רבה יותר, לוקח זמן רב יותר עד שנוצרים מחדש התנאים המתאימים להתבססות ולכן ההשתקמות איטית יותר.

ממצא בולט הוא שהחורש נפגע קשה יותר מהבתה ומשתקם בקצב איטי יותר. זה צפוי וקשור לסוגי הצומח: לעצים ולשיחים לוקח זמן רב יותר להשתקם מאשר לעשבוניים ובני שיח, ולכן החרקים המלווים אותם עדיין לא חזרו להיות דומיננטיים בחברה. עוד ממצא מעניין, שלא ציפינו לו, היה שבביטינג מצאנו הבדלים בין שטחי הביקורת לשטחים השרופים שהיו גדולים יותר והתמשכו על פני זמן רב יותר, בהשוואה לממצאים ממלכודות הנפילה. לדעתנו, יש לכך שתי סיבות: סיבה אקולוגית – העצים משתקמים לאט יותר בהשוואה לפני הקרקע, ולכן גם חברת החרקים שעליהם משתקמת לאט יותר; ב. סיבה מתודולוגית – מלכודות הנפילה דוגמות לא רק את מי שחי בנקודה, אלא גם את מי שעובר בה בדרכו ממקום אחד לאחר. לכן, בשטח שרוף המוקף שטחים לא שרופים (ולהיפך) מלכודות הנפילה ידגמו חרקים רבים שאינם מאפיינים את השטח שבו מוצבת המלכודת. זה לא קורה על העצים: הרוב המכריע של החרקים הנמצאים שם נחתו במכוון.

בנוסף, הצלחנו לזהות ביואינדיקטורים, כלומר, מינים שבאביב 2017 העדיפו באופן ברור את השטח השרוף או את השטח שלא נשרף. מינים אלה והשינויים בהעדפתם יכולים ללמד אותנו על תהליכי השיקום. בארבעת האיורים הבאים מוצג המאסף של ארבעה מיני ביואינדיקטורים (שתי חיפושיות, פשפש ונמלה), ששניים מהם מאפיינים את השטח הלא שרוף ושניים טיפוסיים לשטח השרוף, במשך שלוש השנים הראשונות של המחקר. ניתן לראות יפה את התקדמות השיקום בשתי מגמות: א. התמתנות העדפתם לסוג אחד בלבד של בית גידול; ב. במקרה של חובבי השטח השרוף, מספריהם יורדים דרמטית לאורך השנים, כנראה מכיוון שעם השתקמות השטח, מינים מתמחים ותחרותיים יותר יורשים את מקומם.

שיעור הפרטים של ארבעה מיני חרקים (מתוך כלל הפרטים שנאספו מאותם מינים) שנדגמו בחלקות ביקורת (כחול) ובחלקות שעברו שריפה (אדום) במשך שלוש שנות המחקר:
א. Dicladispa testacea: ב-2017 נדגמו 8 פרטים, ב-2018 – 27 פרטים, ב-2019 – 14 פרטים
ב. Catapion seniculus: ב-2017 נדגמו 14 פרטים, ב-2018 – 20 פרטים, ב-2019 – 5 פרטים
ג. Cydnus aterrimus: ב-2017 נדגמו 27 פרטים, ב-2018 – 6 פרטים, ב-2019 – 6 פרטים.
ד. Lepisiota bipartite: ב-2017 נדגמו 1348 פרטים, ב-2018 – 24 פרטים, ב-2019 – 74 פרטים

ממצא בולט נוסף היה ההבדל בין הביואינדיקטורים של השטח הלא שרוף, שהיו מינים מתמחים החובבים צמחים מסוימים או מינים דומיננטיים ותחרותיים, ובין הביואינדיקטורים של השטח השרוף, שהם כנראה מיני חלוץ, המנצלים את התחרות הקטנה יותר בהיעדר מינים שנעלמו בשריפה, ונעלמים עם השיקום וחזרתם של המינים המאפיינים.

לסיכום, חברת החרקים מראה פגיעה בעוצמות שונות בעקבות שריפה ושיקום בקצבים שונים כתלות בבית הגידול. ככל שההיקף, העוצמה והתכיפות של השריפות גדלים, כך מתמעט הסיכוי לשיקום מלא, והשריפות עלולות להפוך מהפרעות משמרות-מגוון לאסונות אקולוגיים משני-חברה. עם התחממות האקלים בישראל צפוי תרחיש כזה בדיוק, ויש לחשוב כיצד מתמודדים עם האיום ולהיערך לקראתו מבעוד מועד.

תמונות: כרמל הרולד, אחיקם גרא

יעניין אותך גם

כל הזכויות שמורות למוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט
אזור תוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z
Silence is Golden