היחסים הקרובים בין אדם לכלבו החלו ככל הנראה כבר לפני כמה אלפי שנים, ותיעוד ראשון לכך אנו מוצאים בשרידי קבורה של אדם בוגר, כנראה אישה, וכלבלב, שהתגלו בחפירה הארכיאולוגית בעינן (בעמק החולה שבצפון ישראל). זו אחת העדויות הקדומות ביותר לסיפור הידידות המופלא בין אנשים לכלבים
השרידים מתוארכים לתקופה שלפני 15,000-13,600 שנה. בתקופה זו התקיימה התרבות הנאטופית, המציינת את המעבר מכלכלה של ציידים-לקטים נוודים לכלכלה של יושבי קבע, אשר בישר את המהפכה החקלאית. דגם של הממצא הארכיאולוגי מוצג בתערוכה "מהו אדם?" במוזיאון שלנו.
ישנם מחקרים גנטיים שמצביעים על כך שביות הכלב התרחש במקומות שונים בעולם: דרום סין, מונגוליה ואירופה. האם מקור הכלבים המודרנים הוא מאירוע ביות אחד או מכמה אירועי ביות שהתרחשו במקומות שונים? אין על כך הסכמה בין החוקרים.
כלבי פודל וכלבי רועים, פינצ'רים ובוקסרים – בראשית השושלת של כולם ניצב הזאב שממנו בויתו. בין החוקרים שוררת הסכמה כי לזאב ולכל גזעי הכלבים היה אב קדמון משותף, שחי לפני כ-15,000 עד 40,000 שנה. אבל כיצד, מתי בדיוק ואיפה הפך הזאב ה"רע והאכזרי" מהסיפורים והאגדות להיות חלק מהמשפחה שלנו – על כך חלוקות הדעות.
כיצד בוית הזאב? האם גורי זאבים שנלכדו גודלו בשבי, ולאט-לאט, במשך דורות, נבררו מהם הפרטים ה"כלביים" יותר? או שאולי הזאבים "בייתו את עצמם", כשזאב רעב או פצוע, וקצת פחות תוקפני, נמשך למדורת הציידים? אחת העדויות שתומכות בהשערת הביות העצמי היא ההבדלים החיצוניים בין כלבים לזאבים: פרווה עם כתמים, זנב מתעגל ואוזניים שמוטות. שלושת הסימנים האלו קשורים להופעת ידידותיות. השינוי הגנטי שיצר ידידותיות אצל אותם זאבים הקנה להם יתרון אצל האדם, שטיפח אותם והעדיף אותם על פני זאבים פחות ידידותיים. התוצאה הייתה תהליך של "ביות עצמי" של הזאב והפיכתו לכלב.
האשה והכלבלב שנקברו יחד בעינן מעידים על כך שהכלב הוא ידידנו הקרוב לפחות 13,000 שנה. עם זאת, עדיין רב הנסתר על הגלוי, וחלקים רבים בפאזל הזה עדיין מחכים להשלמתם.
מקורות: