המורכבות בבית גידול של שמורות טבע ימיות, שבו נוכחים טורפים ונטרפים בהיעדר השפעות אדם כגון דיג, משקמת את מארג המזון הטבעי. תוצאות ניסוי שערכה דפנה שפירא גולדברג, מהמעבדה של פרופ' יוני בלמקר, מעידות על כך שההגנה שמקבלות השמורות הימיות משפיעה לא רק על הנוכחות הפיזית של הדגים, אלא גם על דפוסי התנהגותם ותנועתם במרחב. השינוי מיטיב עם המערכת האקולוגית בכך שהוא יוצר סביבה שבה חיים טורפים ונטרפים יחד.
מאז נפתחה תעלת סואץ בשנת 1869 נכנס שטף של מינים ממקור ים סופי לחופי ישראל. חלק מהמינים התבססו מאוד בבית הגידול החדש והקימו בו אוכלוסיות גדולות ויציבות. שניים מהמינים הבולטים הם סיכן משויש (Siganus rivulatus) וסיכן הודי (Siganus luridus) , שני מינים צמחוניים, בעלי השפעה אדירה על בית הגידול הים תיכוני. תזונתם הצמחונית הובילה לדחיקה כמעט מוחלטת של המין המקומי סלפית זהובת-פס (Sarpa salpa) , שהייתה נפוצה באלפיה בחופיה הים תיכוניים של ישראל. הסיכנים רועים בבית הגידול הסלעי, מחסלים ללא רחמים את כל חברת האצות המקומיות ומשאירים אחריהם סלעים חשופים, שבעבר היוו בית גידול בעל חשיבות אקולוגית אדירה. פגיעה באצות משמעותה פגיעה ביצרנות הראשונית, במחזור נוטריינטים ובמקום מסתור ואומנה עבור פרטים צעירים של מינים רבים של דגים וחסרי חוליות ימיים.
במסגרת סקרים בצלילה של רשות הטבע והגנים בשמורות הטבע הים תיכוניות של ישראל, התגלה כי בשמורת הטבע ראש-הנקרה אכזיב (השמורה הגדולה ביותר, שבה הדיג אסור כבר מעל 25 שנים) ניתן היה לראות, יותר מינים של אצות, וכן נצפו אצות גדולות ומפותחות בתוך השמורה, בהשוואה לסלעים החשופים שמחוץ לגבולות השמורה. התוצאה הייתה אפילו מעניינת עוד יותר, כאשר התברר כי אין הבדל משמעותי בגודל אוכלוסיות דגי הסיכן הצמחוניים שפלשו מים סוף בהשוואה לאזורים מוגנים ולאזורים שבהם מותר לדוג. למעשה, מספר הסיכנים בתוך גבולות השמורה היה אפילו מעט גדול יותר. דפנה שפירא גולדברג, מהמעבדה של פרופ' יוני בלמקר, יצאה לחקור את התופעה וניסתה להבין כיצד מגינות שמורות הטבע על חברת האצות.
שמורות טבע ידועות בכך שהן מגינות על מינים של דגים בעלי ערך מסחרי ומבוקשים בדיג. בדרך כלל מדובר במינים טורפים, הנמצאים בראש מארג המזון. מבין המינים שעליהם מגינה השמורה ניתן למצוא מינים של דקרים בכמויות ובגדלים מרשימים, עד כדי כך שהם מהווים איום על הסיכנים גם בבית הגידול הטבעי שלהם בים סוף.
ההשערה הייתה שבשמורת אכזיב, נוכחות הדגים הגדולים בשמורה משפיעה על התנהגות הסיכנים שמפחדים להיטרף, ולכן עליהם לשנות את דפוסי הרעייה שלהם. בתוך השמורה מנהלים דגי הסיכנים את הסיכונים העומדים בפניהם כך שלא ייטרפו, ומכך מושפעים לטובה מיני האצות.
כדי לבחון את ההשערה הזו הקימה דפנה שפירא גולדברג מערך ניסוי גדול במכון לחקר ימים ואגמים בחיפה, בעזרת המעבדה של ד"ר גיל רילוב, הבוחן האם וכיצד מושפעת התנהגות הסיכנים מנוכחות טורף. החוקרת התבוננה בהתנהגות הסיכנים בתוך המיכלים ומדדה את השינוי בכמות האוכל שהסיכנים אכלו ובמספר הנגיסות של הסיכנים באצות כתוצאה מחשיפה לאותות של טורפים, לדוגמה מים שבהם שחה טורף או שאריות של דג שנטרף. היא מצאה כי כמות האוכל ומספר הנגיסות של הסיכנים ירדו באופן מובהק עם החשיפה לאותות אלה.
תוצאות הניסוי מעידות על כך שההגנה שהשמורות מקבלות משפיעה לא רק על הנוכחות הפיזית של הדגים, אלא גם על דפוסי התנהגותם ותנועתם במרחב. השינוי מיטיב עם המערכת האקולוגית בכך שהוא יוצר סביבה שבה חיים טורפים ונטרפים יחד. פעילות של מינים פולשים, דוגמת הסיכנים, שמחוץ לשמורה שוחים להם בנחת וזוללים כל מה שבסביבתם, מתמתנת בתוך השמורות ומאפשרת התאוששות של החי והצומח שמסביב.