לא הכל דבש

גידול אינטנסיבי של דבורי דבש בכוורות מאיים על המערכת האקולוגית בשמורת החרמון

הדבש מהחרמון נחשב, בתרבויות מסוימות, לבעל סגולות לחיזוק כוח הגברא ולכן נמכר במחיר כפול מזה של דבש שמיוצר בכל מקום אחר. כתוצאה מכך, מכוורות גדולות, המונות כ-3 מיליון פועלות דבורי דבש, מוצבות ברחבי החרמון. במכוורת אחת, למשל, נספרו 48 כוורות, ובכל אחת מהן נאספים כ-10 קילוגרמים של אבקת פרחי בר בעונת הפריחה. אבל לא כל הדבורים מייצרות דבש. דבורת הדבש היא כנראה החרק הידוע והנחקר ביותר בעולם עקב חשיבותה הרבה להאבקת גידולי חקלאות. אולם לצידה קיימים מינים רבים אחרים של דבורי בר שאינן מייצרות דבש, כ-1000 מהם רק בישראל, וחשיבותן להאבקת צמחי בר לרוב עולה על זו של דבורת הדבש. כמות האבקה שמנצלת כל מכוורת בחרמון הייתה יכולה להספיק להעמדת יותר מ-5 מיליון צאצאים של דבורי בר בגודל ממוצע. במקום זאת, האבקה מנוצלת על-ידי מספר חסר פרופורציה של דבורי דבש במכוורות מסחריות, כך שדבורי הבר נדחקות החוצה.

זה הסיפור של מין אחד של דבורים, שבוית על-ידי האדם וגידולו המסחרי העצום מוביל לדחיקה של מינים רבים אחרים, שחשיבותם לשמירה על המערכת האקולוגית אדירה.

כל דבורי הדבש הנמצאות כיום בישראל משתייכות לזנים חקלאיים מיובאים המגודלים על ידי האדם. בדומה לחיות משק אחרות הן אינן יכולות לשרוד בטבע ללא עזרת האדם. מחקרים רבים מראים שלרעיית דבורי דבש, כלומר הצבת כוורות מלאכותיות בשטחים פתוחים בטבע, עלולה להיות השפעה שלילית על אוכלוסיות דבורי בר, עקב ניצול יתר של צוף ואבקה המיוצרים בפרח בכמות מוגבלת. בנוסף, עוצמת הרעייה של פרסתנים, כמו פרות, כבשים ועיזים, גדולה יותר מזו של דבורי דבש, כך שהיא עלולה להביא להשתלטות מהירה של צמחים קוצניים וצמחים חובבי חנקה (צמחים שיכולים לגדול בקרקע מועשרת בחנקה מגללי פרות) העמידים לרעייה. במילים אחרות, רעייה לא מבוקרת של בקר ושל דבורי דבש בשטחים פתוחים עלולה להגביל את מספר הפרחים הזמינים לדבורי בר ובכך להקטין אף יותר את שטח המחייה שלהן. פגיעה בדבורי הבר לצד מאביקים טבעיים אחרים כמו זבובי רחף ופרפרים תוביל לפגיעה גם בצמחי הבר, ועלולה להוביל לדרדור המערכת האקולוגית כולה.

השמורות משמשות בדרך כלל מפלט אחרון עבור החיות וצמחי הבר. לכן, רעייה בתוך שמורות טבע צריכה להיעשות, אם בכלל, תוך הקפדה יתרה על התחשבות בכל המגוון הביולוגי הקיים בשמורה נתונה. דוגמה בולטת לכך היא שמורת החרמון. החרמון מאופיין בהרכב צמחים ומאביקים ייחודי בישראל ובעולם והוא מהווה בית גידול למיני חי וצומח שחלקם נדירים, עקב תנאי האקלים השוררים בו ומיקומו הגיאוגרפי. לרוע המזל, ערכי טבע ייחודיים אלה מאוימים כתוצאה מרעיית יתר הן של בקר והן של דבורי דבש.

הגורם המרכזי המאפשר את הרעייה הוא אתר הסקי הממוקם כמובלעת בלב שמורת החרמון. בחרמון מתקיימת גם רעיית בקר לרבות מכלאת בקר קבועה בסמוך לבריכת מן, תצורת דולינה טבעית (שקע המנקז משקעים ומאופיין בפריחה עשירה לזמן ממושך) שמזמן הפכה לבריכת בקר, ושלמרבה הצער נשקפת לנוסעים בכביש הגישה בכיוון אתר הסקי.

ממכלאות הבקר נעות הפרות באופן חופשי ומגיעות עד למרומי החרמון, לאתרים המרוחקים ביותר ברום של מעל 2000 מטרים.

בנוסף לרעיית הבקר, כוורות רבות מספור מוצבות בתחום אתר הסקי, החל מאזור הקופות וחטיבת החרמון ועד להר שקד ברום של כ-1900 מטרים. משם דבורי הדבש עושות את דרכן בקלות לכל חלקי השמורה.

במסגרת סקר דבורי בר שערכנו באביב 2019, צפיתי במכוורת בהר שקד שמנתה 48 כוורות, כאשר בשיא הפעילות כל כוורת מכילה כ-60 אלף פועלות דבורי דבש ובסך הכל כ-2,880,000 פועלות. מספר זה עולה בהרבה על כלל המאביקים הטבעיים העשויים להימצא באתר נתון בו זמנית. חישובים מדויקים הראו שכמות אבקת פרחי בר הנאספת בכוורת בודדת למשך שלושה חודשים בעונת האביב מגיעה ל-10 ק״ג בממוצע (משקל יבש). כמות אבקה זו מספיקה להעמדת 110,000 צאצאים של דבורי בר בגודל ממוצע. מכאן שמכוורת כדוגמת זו שנצפתה בהר שקד תנצל 480 ק״ג אבקת פרחים במשך שלושה חודשים, המספיקה להעמדת 5,280,000 צאצאים של דבורי בר בגודל ממוצע. דבורי הדבש וכוורותיהן צורכות את המזון הזמין לדבורי הבר בשטח השמורה, וכך עלולות להוביל לירידה באוכלוסיותיהן ואף לדחיקה מקומית של מינים (כלומר להיעלמות אותם מינים מהשטח).

צפיפות הכוורות בשמורת החרמון עלתה מאוד בשנים האחרונות (אני עוקב אחר הכוורות משנת 2005) בעקבות עלותו הגבוהה של הדבש המיוצר בחרמון.

יש מי שטוענים שרעיית דבורי דבש מספקת שירות חשוב לטבע בכך שהן מאביקות צמחים. זו העת להעמיד את הטיעון על דיוקו: המאביקים הטבעיים מספקים את צרכי ההאבקה של צמחי הבר, כך שרעייה אינטנסיבית של דבורי דבש אינה מספקת שירות הכרחי לטבע, אלא מייצרת נזק משמעותי לאוכלוסיות המאביקים הטבעיים.

המקרה של החרמון הוא דוגמא אחת לתופעה רחבה של ניצול משאבי הטבע לצרכים מסחריים עד כדי הרס המערכת האקולוגית כולה. כדי לשנות את זה, עלינו להוקיר את הטבע ולהכליל את השמירה עליו במארג השיקולים הפוליטיים, התרבותיים והמסחריים שלנו.