זה בטבע שלי

השבוע נחגוג (בבית) את יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל. הקמת המדינה הייתה אחד ממפעלי הפיתוח האדירים והמרשימים ביותר של המאה ה-20. דור המייסדים של המדינה כלל מגוון רחב של כוחות: חלוצים, לוחמים ובונים לקחו חלק בפיתוח המואץ של הארץ. בין בני דור המייסדים היו גם אלו שפעלו במחקר ובחינוך לקידום הכרת הטבע של ישראל והיו חלוצים בחינוך לשמירת הטבע ולאהבת המולדת.

הדרך לטבע

יהושע מרגולין, "הדוד יהושע", מחלוצי הזואולוגים והמחנכים בישראל ו"האב הקדמון" של מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, כתב בשנת תרפ"ט (1929):
"מכל ארבע רוחות העולם, מכל תפוצות הגולה, שבים אנו לארצנו – לקרקע, לטבע. וטבע ארצנו מה עשיר, מה מגוון, מה נהדר! […] ואנו בני העם, שהיה תלוש במשך שנות אלפיים מן הקרקע ומן הטבע, אנו מתהלכים בתוך שפע העושר הזה כזרים […] אי לכך מחויבים אנו לחפש ולמצוא את הדרך לטבע הסובב אותנו כדי ללמוד להכיר אותו […]" (הד החינוך, ירושלים, גיליון י"ט–כ', ט"ו באב תרפ"ט, עמ' 382).
מרגולין הקים את המכון הביולוגי-פדגוגי בתל אביב. הוא היה אחד משורה מרשימה של מחנכים עוד לפני קום המדינה. הסופר מאיר שלו היטיב לתאר את דמויותיהם:
"הוא היה מחנך צנוע וחקרני, 'מורה עממי' כינה את עצמו, מורה של טבע ותנ"ך, מקצועות של חלופיות העונות, הכחדותם של מינים וגוויעותיהם החוזרות ונשנות של חזון ותמוז" (מאיר שלו, רומן רוסי, תל אביב: עם עובד).

אחד מתלמידיו של מרגולין היה היינריך מנדלסון, עולה צעיר מגרמניה ולימים פרופ' לזואולוגיה ומייסד המוזיאון הזואולוגי, הגן למחקר זואולוגי ובית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. האגדה מספרת כי במסע של חניכי הנוער העובד לפני קום המדינה, מנדלסון הראה בהתלהבות לחניכיו את הפֶּרֶס – עוף דורס מרשים, שחג מעליהם. בעקבות זאת, אחד החניכים בשם שמעון פרסקי החליט לעַבְרֵת את שמו לפרס. לצערנו, בימינו כבר אין פרסים בשמי ארצנו.

מהאקדמיה אל הביצה ובחזרה

המדינה הצעירה התמודדה עם הצורך לשכן את אוכלוסייתה ההולכת וגדלה, לדאוג לה לתעסוקה ולשמור עליה, וצורך זה הוביל לגל בנייה ופיתוח מואצים. לא תמיד צורכי הקיום והפיתוח עלו בקנה אחד עם ערכי הטבע, שרבים האמינו בהם. לכן, ב-1949 יזם מנדלסון את הקמת "ועדה לשמירת הטבע". מאבקה הראשון של הוועדה מסמל יותר מכול את השילוב בין התיישבות לבין שמירת טבע: זה היה המאבק להצלת יערות האלונים בגבעות הגליל התחתון המערבי, שנעשה בשיתוף פעולה עם חברי קיבוץ אלונים.
ייבוש אגם החולה היה משאת נפש של חלוצי הציונות, שראו בביצות את אחד מאויבי ההתיישבות המרים ביותר. כאשר החל להתגבש הפרויקט לייבוש החולה, החברה הבוטנית והחברה הזואולוגית התגייסו לביצוע הסקרים של החי, הצומח והכָּבוּל (אדמה עשירה בחומר אורגני) שבחולה. לעזרתם נרתמו גם חברי הקיבוצים באזור, ואליהם הצטרפו מתנדבים רבים. מנדלסון עצמו הטיל את חקר ציפורי האגם על אמוץ זהבי, אז סטודנט צעיר לתואר שני, ולימים פרופסור לזואולוגיה בעל שם עולמי. תוצאות מחקריו של זהבי עניינו את אנשי משרד הפנים, והוא הבין כי "אפילו סטודנט צעיר כמוני יכול לעשות משהו כדי להצל את האגם". למרות זאת, האגם יובש, ורק ב-1993 הוחלט להציף מחדש חלק משטחו.
המאבק נגד ייבוש החולה היה זרז להקמת החברה להגנת הטבע. אמוץ זהבי ועזריה אלון נפגשו סביב המאבק על החולה. עזריה אלון היה בוגר המכון הביולוגי-פדגוגי, חבר קיבוץ בית השיטה, מדריך במחנות העולים, מורה לטבע וטייל ותיק. לשניהם היה ברור כי יש למסד את המאבק להגנת הטבע, וב-1953 הם הקימו את האגודה הישראלית לשמירת הטבע, שכיום כולנו מכירים בתור "החברה להגנת הטבע".

משמירת טבע לאוסף לאומי

שנות החמישים של המאה ה-20 היו שנות צמיחה של המדינה הצעירה לצד שמירת הטבע. אלו היו שנים של מחסור וצמצום, אך גם שגשוג ויצירה. אבל, כיצד מממנים את ה"מוֹתָרוֹת" של שמירת הטבע? פרופ' זהבי מספר: "ואז בא לי רעיון מבריק. פניתי לאוניברסיטאות ואמרתי – יש לכם כל כך הרבה עובדים שמקבלים משכורת. אולי כדאי שתחזיקו אחד למען שמירת הטבע, כדי שיישארו לכם חיות לשים בצנצנות ועשבים לעשבייה?" מנדלסון הרים את הכפפה וסידר לאמוץ זהבי הצעיר משרד קטן בגודל 1.5 מ"ר שלמים (!) ומשרה קטנה של עוזר מחקר.
כיום ישנם באוספי הטבע הלאומיים יותר משישה מיליון וחצי פריטים, השוכנים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב – "חיות בצנצנות ועשבים בעשבייה" ומוצגים רבים נוספים. כל אלו מתעדים את הטבע של ישראל והאזור ומשמשים לאין-ספור מחקרים יישומיים ובסיסיים, וכמובן, הם הבסיס לתערוכות מוזיאון הטבע. מאות אלפי המבקרים במוזיאון יכולים ללמוד על הטבע, להתחנך לערכי שמירת הטבע וליהנות ממורשת הטבע של ישראל והאזור.
גם השמירה על הטבע השתנתה והתפתחה. לצד המאבקים על הכרזת שמורות טבע והגנה על מינים בסכנת הכחדה, נוספו חזיתות חדשות: הגבלת מינים פולשים,  צמצום הצריכה והפסולת, מיחזור, הקטנת פליטות הפחמן, צמצום טביעת הרגל האקולוגית, מעבר לתזונה בריאה לנו ולכדור הארץ ועוד. גם כיום, צוות מוזיאון הטבע, מדענים ומחנכים, מגויסים כולם להגשמת יעדי הקיימוּת והשמירה על הטבע והסביבה, למען תושבי ישראל – האדם והחי.