15:16
הדפסהשיתוף
  • טווס
    למה יש לך זנב ארוך כל כך?

למה יש לך זנב ארוך כל כך?

עדי גוב

  • זנבו הארוך והצבעוני של הטווס הזכר הוא אחת הדוגמאות המוכרות לעקרון ההכבדה. צולם בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. צילום: עוז ריטנר
הדפסהשיתוף

מה הקשר בין טווסים, אלטרואיזם וזואולוג ישראלי? בטבע אנו עדים למגוון תכונות והתנהגויות, שבמבט ראשון אמורות להיות "לא משתלמות" לבעלי החיים, כמו צבעים בולטים, ריקודים מורכבים או ויתור על אוכל למען שמירה על אחרים. כל אלו מסכנים את בעלי החיים, עלולים לפגוע בשרידותם או חושפים אותם לטריפה, אז למה הם עושים את זה? לחוקר אמוץ זהבי הייתה תשובה מפתיעה.

פורסם במאי 2023

מה היית עושה אם תלמיד היה מסרב לקבל את ההסבר שלך לתופעה מסוימת? חלקנו אולי היינו מתווכחים או מתעלמים, אך אולי היינו נענים לאתגר, כפי שעשה פרופ' אמוץ זהבי: חקר, בדק ולבסוף ניסח את "עקרון ההכבדה" – מושג חשוב ומרכזי בתקשורת בין בעלי חיים ובאבולוציה. וכל הסיפור הזה קרה ממש כאן, באוניברסיטת תל אביב.

פרופ' אמוץ זהבי, מרצה בכיר במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב | צילום: NaamaZE, ויקיפדיה

פרופ' אמוץ זהבי, מרצה בכיר במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב | צילום: NaamaZE, ויקיפדיה

כשהחיסרון הופך ליתרון

סיפורנו מתחיל ב-1972, כאשר הזואולוג הישראלי והמרצה הבכיר אמוץ זהבי ניסה להסביר לתלמידיו את המודל של רונלד פישר לזנב הטווס. קיומו של זנב ארוך וראוותני, כמו זה של הטווס, סותר לכאורה את הברירה הטבעית, כי עלותו האנרגטית גבוהה והוא מגביל את הטווס, למשל כאשר הוא נאלץ לברוח מטורף. לפי ההסבר של פישר, הזנב הארוך מועדף למרות שהוא מגביל את הטווס ועולה לו בבזבוז אנרגיה, משום שהוא נברר על ידי נקבות שמעדיפות זכרים ראוותניים. הנקבות אומנם מפסידות מכך שיש להן צאצאים בזבזניים, אבל איזו ברירה יש להן? הן ירשו מאימותיהן את הנטייה להעדיף זכרים מהודרי זנב וכך התכונה ממשיכה להתקיים. במילים אחרות, ההסבר המקובל אז היה שאם תכונה היא חזקה מספיק ושכיחה מאוד באוכלוסייה, כמו הזנב המהודר של הטווסים הזכרים, היא תמשיך להתפשט בדורות הבאים אפילו כשאין לה יתרון אבולוציוני לשרידות או להעמדת צאצאים, כל עוד היא לא מהווה חיסרון בולט ומכביד מדי.

נחזור לכיתתו של אמוץ זהבי. תלמיד אחד, ששמו יואב שגיא, אז תלמידו של אמוץ וכיום יו"ר מועצת מכון דש"א, סירב לקבל את ההסבר, ואמוץ החל לחפש הסבר חלופי, כדי לחזור עם תשובה לתלמידו. בסופו של דבר הגיע אמוץ למסקנה המנוגדת להפליא, שנקבות מעדיפות זכרים ארוכי זנב לא למרות "שהתכונה מכבידה מדי", אלא דווקא בשל כך! כאילו מתגרה הזכר באומרו לאותן נקבות: "תראי איזה טווס מוצלח אני חייב להיות, משום ששרדתי למרות הנוצות הארוכות המכבידות הללו", תוך שהוא פורש את הנוצות ומרטיט אותן. לעיקרון זה קרא אמוץ באנגלית  The handicap principle, ובעברית: עקרון ההכבדה.

פרופ' זהבי עם קבוצת תלמידים בסיור | צילום: פרופ' יוסי לשם

פרופ' זהבי עם קבוצת תלמידים בסיור | צילום: פרופ' יוסי לשם

עקרון ההכבדה הוא עיקרון אבולוציוני בתקשורת בין בעלי חיים, לפיו לסימני תקשורת בטבע, כמו מראה בולט, קולות מיוחדים או התנהגות יוצאת דופן, יש מחיר. לפיכך, מי שמציג את הסימן צריך להיות מסוגל לשלם את המחיר הזה. כלומר, רק מי שהוא אמיץ דיו, חזק דיו וכו' יוכל להפגין אותו. ככל שהסימן מכביד יותר, וכפועל יוצא גם קשה יותר לזיוף, כך אמינותו עולה. שהרי מי ינסה לזייף מה שמעמיד אותו בסכנת חיים?

הפטפטן החברתי

מחקריו של אמוץ על הזנבן הערבי הם שהובילו אותו, יחד עם אשתו אבישג, לכתוב את הספר: טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה (1996). הזנבן, ששמו בעברית מסגיר את זנבו הארוך, ושמו באנגלית,babbler , מסגיר את פטפוטיו הבלתי פוסקים, הוא ציפור שיר חברתית, הנפוצה במזרח התיכון. הזנבנים חיים בקבוצות קטנות, ובין חברי הקבוצה מתקיים מדרג חברתי נפרד לזכרים ולנקבות. התנהגותם של הזנבנים מרתקת, ובעיקר מנהגם לשתף פעולה זה עם זה בהאכלת הגוזלים, בסידור הנוצות זה של זה (סינוץ הדדי) ובשמירה על הטריטוריה מפני קבוצות אחרות של זנבנים, משל היו חברי קיבוץ.

זנבן ערבי (Turdoides squamiceps), שעות ארוכות של התבוננות בהתנהגות הזנבנים הביאו את אמוץ זהבי לנסח את עקרון ההכבדה

זנבן ערבי (Turdoides squamiceps), שעות ארוכות של התבוננות בהתנהגות הזנבנים הביאו את אמוץ זהבי לנסח את עקרון ההכבדה

אחת מהתנהגויות הזנבנים שהפתיעה את אמוץ הייתה התנהגותו של ה"שומר". כאשר חברי הקבוצה עסוקים באכילה על הקרקע, תמיד עומד אחד מהם על המשמר, כשהוא ניצב על ענף עץ גבוה בקרבת מקום, צופה למרחוק ומתריע בקריאות רמות על סכנה מתקרבת. התנהגותו של השומר חושפת אותו לסכנת טריפה ומונעת ממנו שעות אכילה יקרות. התנהגות אלטרואיסטית זו כביכול, לטובת הקבוצה, התמיהה את אמוץ, ועוד יותר התמיהה אותו העובדה שהזנבנים רבים ביניהם על תפקיד השומר. לאחר שעות ארוכות של התבוננות בהתנהגות הזנבנים הציע אמוץ שהמעשה, שלכאורה נראה אלטרואיסטי, מגדיל את יוקרתו של הזנבן בעיני חבריו לקבוצה. ההתנהגות ה"אלטרואיסטית" מכבידה על הזנבן, אך משתלמת לו בטווח הארוך במעמד גבוה יותר ובשידוך מעולה.

דוגמה נוספת לעקרון ההכבדה בהתנהגות הזנבנים היא "ריקוד הבוקר". אחת לכמה ימים, עם אור ראשון, פוצחים הזנבנים ב"ריקוד" קבוצתי, שנמשך דקות ארוכות. במשך כל הריקוד נצמדים הזנבנים זה לזה, משנים את מקומם בשורה ונדחקים מלמעלה ומלמטה. הם רוקדים במקום פתוח, גם כאשר הם יכולים לרקוד במקומות מוגנים יותר, עוד לפני הזריחה, בשעה שהעופות הדורסים יכולים לנצל את יתרון הראייה שלהם ולצוד אותם. ה"ריקוד" לא תמיד מצליח, מה שמוכיח שבאמת יש לו מחיר. יש מקרים שבהם זנבן אחד פוצח בריקוד, אך חברי הקבוצה לא מצטרפים. אז מה "מרוויחים" הזנבנים מהריקוד? זנבן המוכן להשקיע בחבריו ולשלם את מחיר ההשתתפות בריקוד מוכיח את מחויבותו לקבוצה. זנבן שלא מוכיח את מחוייבותו לאורך זמן, מנודה ממנה והופך לפליט.

מחקריו של אמוץ על הזנבן הערבי הם שהובילו אותו, יחד עם אשתו אבישג, לכתוב את הספר: טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה (1996)

מחקריו של אמוץ על הזנבן הערבי הם שהובילו אותו, יחד עם אשתו אבישג, לכתוב את הספר: טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה (1996)

הדרך ארוכה היא, וקשה

זהבי התקשה לשכנע בנכונות הרעיון החדש את עמיתיו בארץ ובחו"ל, וספג מהם ביקורת ואף זילזול. ריצ'ארד דוקינס, כותב רב המכר הגן האנוכי, שיצא לאור שנה אחרי שפרסם זהבי את מאמרו הראשון על עקרון ההכבדה, כתב עליו כי "העיקרון מלא בסתירות והוא נתקע כמו עצם בגרון". השנה, 2023, דוקינס כבר מדבר אחרת. כך הוא אמר בריאיון לעיתון הארץ לרגל ביקורו בישראל: "במהדורה הראשונה של הגן האנוכי די הגחכתי את הרעיון [עקרון ההכבדה], אבל בעקבות מחקר שהוכיח בעזרת מודל מתמטי את היתכנותו, השתנתה דעתי. במהדורה השנייה של הגן האנוכי שיניתי את הטקסט ולמעשה התנצלתי בפני זהבי. עניין משעשע: כשפגשתי אותו פעם ואמרתי לו שטעיתי, הוא ממש לא אהב את זה. נראה שהוא רצה להיות בלתי-מובן, אהב להיות נון-קונפורמיסט".

 

 

יעניין אותך גם

כל הזכויות שמורות למוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט
אזור תוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z
Silence is Golden