רק בישראל

יש דברים שאפשר למצוא רק כאן, בישראל. לא, אנחנו לא מתכוונים לכותל או לים המלח או אפילו לשוקולד השחר, אלא למינים של בעלי חיים שחיים רק בישראל. מינים שחיים באזור מסוים בלבד נקראים "מינים אנדמיים". כך, למשל, מינים אנדמיים לישראל הם מינים שחיים (בטבע) רק כאן.

מכיוון שתפוצתם של מינים אנדמיים היא מוגבלת, הם רגישים במיוחד לשינויים בסביבתם ולהשפעות האדם, שכן אם הם ייעלמו מהאזור שבו הם חיים, הם ייכחדו לחלוטין מהעולם. לכן, רבים מהמינים האנדמיים הם בסכנת הכחדה חמורה.

בואו להכיר שני מינים אנדמיים לישראל ואת סיפורם.

תחיית המתים? עגולשון שחור-גחון

עגולשון שחור-גחון (Latonia nigriventer) הוא דוגמה למין אנדמי לישראל, הנמצא בסכנת הכחדה חמורה, שיש מאחוריו סיפורים מרתקים של קניבליזם ו"חזרה לתחייה" לאחר שנחשב כנכחד!

בשנות ה-40 של המאה ה-20, כעשור לפני ייבוש אגם החולה, יצאו פרופ' היינריך מנדלסון, ממקימי האוספים הזואולוגיים של אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' היינץ שטייניץ, מאוספי האוניברסיטה העברית, לסקור את עולם החי של האגם. במסגרת הסקירה הם גילו מין חדש למדע: דו-חיים חסר זנב (בדומה לצפרדעים ולקרפדות), קטן ושחרחר, עם נקודות לבנות על הגחון והבטן. המין החדש קיבל את השם עגולשון שחור-גחון.

פרופ' מנדלסון ופרופ' שטייניץ גילו באותו יום שני פרטים, אחד גדול יותר והאחר קטן. הם שמו את שניהם בצנצנת משותפת, והחליטו שהפרט הגדול יועבר לאוספים בירושלים והפרט הקטן – לאוספים בתל אביב. אולם כשהגיעו לגן הזואולוגי בתל אביב ובדקו את הצנצנת התגלה בה רק עגולשון אחד! התברר שהעגולשון ה"ירושלמי" בלע את העגולשון "התל אביבי", הקטן יותר… בסופו של דבר הוחלט שהעגולשון היחיד שנותר יישמר (ומאוחר יותר ישומר) באוסף בירושלים.

כעשור מאוחר יותר התגלה פרט נוסף מאותו מין על ידי פרופ' מיכאל קוסטה, אך מאז ייבוש אגם החולה לא נמצאו עוד פרטים של מין זה. בשנת 1996 הוכרז עגולשון שחור-גחון כמין נכחד על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).

בשנת 2011 – 15 שנים מאוחר יותר – הפתעה! ירון מלכה, פקח רשות הטבע והגנים בשמורת החולה, הבחין לפתע בדו-חיים יוצא דופן מקפץ על השביל. הוא ראה גחון שחור ומנוקד ובטן מנוקדת, נזכר בתיאור ההיסטורי של המין ומיהר ללכוד את הפרט, שאכן זוהה בהמשך כזכר בוגר מהמין עגולשון שחור-גחון. מאז התגלו פרטים נוספים של המין, וכיום מוערך מספרם במאות בודדות.

פרופ' אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' שריג גפני מהמרכז האקדמי רופין, בסיוע חוקרים נוספים, חקרו את המין הנדיר והייחודי הזה, וגילו לתדהמתם שהעגולשון הוא "מאובן חי", כלומר מין שהמאפיינים האנטומיים שלו כמעט שלא השתנו בהשוואה לאבותיו הקדמוניים, ושרוב המינים הקרובים אליו אבולוציונית נכחדו. "תחייתו" של העגולשון מלמדת אותנו שיש עדיין תקווה, ומדגישה עד כמה חשוב לשמור על הטבע ובתי הגידול הייחודיים שבו.

"אי" קר בפסגת ההר – שממית החרמון

עידן הקרח האחרון הסתיים לפני כ-12,000 שנה, ובתי גידול רבים השתנו מאז עקב העלייה בטמפרטורות. אולם בפסגות ההרים, הר החרמון למשל, מזג האוויר נשאר קריר, ולכן שרדו שם בעלי חיים המותאמים לחיים במקומות קרים ומושלגים. פסגת החרמון מהווה מעין "אי", שבו שוררים תנאי סביבה ייחודיים, ועקב כך היא אחד מבתי הגידול שבהם ניתן למצוא לא מעט מינים אנדמיים. מבעלי חיים אלה אנו יכולים ללמוד על ההתאמות שהתפתחו במהלך האבולוציה ומאפשרות להם לשרוד, ואף לשגשג, במזג אוויר קר.

שממית החרמון (Mediodactylus amictopholis) היא דוגמה למין אנדמי הנמצא בסכנת הכחדה. שממית החרמון היא מהזעירות בלטאות ארצנו, ואורכה אינו עולה על שבעה סנטימטרים. כפי שאפשר ללמוד משמה היא אנדמית לחרמון ולסביבתו (לאו דווקא לחלק החרמון שנמצא בשטחי ישראל), שם היא חיה בין נקיקי הסלעים. מזג אוויר קר הוא מאתגר במיוחד לזוחלים, מכיוון שטמפרטורת גופם תלויה בטמפרטורת הסביבה. רוב מיני השממיות פעילים בעיקר בשעות הלילה, אך בשל תנאי הקור הקיצוניים השוררים בלילה באזור החרמון, לעיתים מעבירה שממית החרמון את פעילותה לשעות היום, שאז מזג האוויר חמים יותר. התבוננות בשממית החרמון מאפשרת לנו לשער כיצד היה נראה העולם בתקופת הקרח האחרונה, כאשר בבתי גידול רבים שרר מזג אוויר קר. בדוח מצב הטבע האחרון, שבחן, בין היתר, את השפעת שינוי האקלים על מינים שונים, צוין כי למינים החיים רק בסביבות קרות כמו פסגות הרים, יש יכולת הפצה מוגבלת ביותר, והתחממות אזור המחיה שלהם עשויה להוביל להכחדתם. שממית החרמון היא דוגמה למין העומד מול איום זה.