לעשות סדר בעולם הטבע

מאז ומעולם רצה האדם לעשות סדר בעולם, להבין מיהו בעל החיים שניצב מולו ואיך קוראים לו, אבל נראה שהיה צריך לחכות שקרל לינאוס ייסע ללפלנד. ליניאוס יצר את הטקסונומיה, שיטת מיון הטבע הנהוגה עד היום. בדרך, העניק לעולם את השיטה הדו-שמית למינים השונים. מקביליהם של השמות המדעיים בעברית אומנם לא משרתים את המדע, אבל משמחים את הנער והנערה העבריים היוצאים לטייל.

פורסם במאי 2024

שיטת הפירמידה

בצד הדרך, בין פיורדים, קרחונים והרים, הייתה מונחת עצם לסת תחתונה של סוס. קארל לינאוס, שכבר צבר ימים ארוכים של שוטטות בלפלנד על גב סוס ולצידו, ירד לבחון מקרוב את העצם. לפתע חווה רגע של אאוריקה, הבזק תובנה שעתיד לשנות את עולם המדע: "לו רק ידעתי כמה שיניים ומאיזה סוג יש לכל בעל חיים, אולי יכולתי לפתח מערכת טבעית לסידור כל העומדים על ארבע", חשב.

הייתה זו שנת 1732. לינאוס היה בן 25 בלבד, וכבר מרצה לבוטניקה באוניברסיטת אופסלה. עם זאת, התשוקה לעשות סדר בעולם הטבע בערה בו הרבה קודם. עוד כסטודנט צעיר פיתח שיטה ייחודית לסיווג צמחים שפורסמה במאמר חלוצי. המאמר אומנם עורר מחלוקות והרים גבות, אבל הוא היה סנונית פומבית ראשונה למפעל חייו של לינאוס. כשסיים לגמוא אלפי קילומטרים בארץ הקפואה, חזר ליניאוס לביתו בשוודיה מצויד בצמחים רבים שלא היו מוכרים למדע ובשיטה חדשה: השיטה הדו-שמית (בינומיאלית).

בשיטה שהגה לינאוס, ונהוגה עד היום, לכל מין יש שני שמות: שם הסוג ושם המין. למשל, בימים אלה אפשר לראות ברחבי הארץ את פריחתו הסגולה המפוארת של תורמוס ההרים: תורמוס הוא הסוג (Lupinus , השם הלטיני שהעניק לינאוס לסוג), והמילה השנייה בשם –  "ההרים"  – מלמדת על המין (pilosus). הצבוע שאנחנו מכירים בישראל הוא צבוע (סוג) מפוספס (מין). השמות המדעיים נכתבים בלטינית, לשמות העבריים מיד נגיע.

למעשה, השיטה הדו-שמית היא רק חלק משיטת מיון מדעית וסדורה שהגה ליניאוס. שלוש שנים אחרי מסעו עבר להולנד וחשף בפני פטרונו את חיבורו החשוב ביותר, Systema Naturae (או בעברית: מערכת הטבע), חיבור שהועשר ממהדורה למהדורה. בחיבורו ארגן ליניאוס את כל היצורים החיים תחת קורת גג אחת במערכת של היררכיה, שהיא מעין פירמידה הפוכה שנעה מהכללי לספציפי. ככל שיורדים בה, רזולוציית הדיוק גדלה: מערכה, ממלכה, מחלקה, סדרה, משפחה סוג ומין. בכך למעשה הניח לינאוס את היסודות לטקסונומיה העדכנית, שיטה שבה משתמשים חוקרים לצורך סיווג ושיום קבוצות יצורים על בסיס מאפיינים משותפים.

ואלה שמות

חשוב לומר, לינאוס לא היה הראשון שהבין את הצורך לעשיית סדר במיליוני המינים שחיים על פני כדור הארץ. הוא גם לא היחיד שהציע מתן שמות מסודר. האדם הקדמון ידע להבדיל בין מינים שונים ולסווג אותם על פי המראה שלהם, התנהגותם ושימושיהם; התנ"ך עשיר בתיאורי עולם החי והצומח ומרבה לנקוב בשמות ספציפיים, לפעמים כתיאור טבע או דימוי (כמו: "דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָאַיָּלִ֑ים"), ולא פעם סביב הרלוונטיות של המינים הנזכרים להלכה (כמו למשל באיסור אכילת עופות מסוימים: "וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף … אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעׇזְנִיָּֽה"); אריסטו, מגדולי הפילוסופים של העת העתיקה, ארגן גם הוא את בעלי החיים בהיררכיה משלו וקרא ליצורים החיים בשני שמות, והיו עוד רבים וטובים אחריו.

כדי להבין את נחיצות השיטה הדו-שמית של ליניאוס, כדאי להכיר את הבעיה שנוצרה לחוקרי טבע. בדרך כלל, מין של צמח או בעל חיים שפגשו בני האדם זכה למבחר גדול של שמות, שהשתנו מחברה לחברה ומארץ לארץ, ולכן קשה היה לאגד את הידע עליהם. קל לדמיין מדען שמגיע לארץ חדשה ומגלה צמח לא מוכר, ואין לו מושג אם הצמח הזה כבר התגלה אי פעם או שהוא-הוא חלוץ המגלים. את הבלאגן השמי ממחיש סיפור שסיפרה פעם פרופ' זהרה יניב-בכרך, אתנו-בוטנאית ומומחית בינלאומית לצמחי מרפא. באחד מסיוריה בין מרפאים עממיים בכפרים בישראל הראה לה אחד מהם אבקה שהפיק מפקעת של צמח בעל שם מסוים, ומיועדת לטיפול בטחורים. בכפר אחר הראה לה מרפא מקומי אבקה שמיועדת לאותה מטרה מצמח בעל שם אחר, וכך מכפר לכפר צברה יניב-בכרך שבעה שמות של צמחים שונים ושבע אבקות לטיפול בבעיה הרפואית. היא תהתה כיצד ייתכן שהטבע הישראלי עשיר כל כך באפשרויות טיפול בטחורים, עד שהתברר לה שכולם דיברו על צמח פקעת אחד – רקפת – רק השם הוא שהשתנה מכפר לכפר ומתרבות לתרבות. האחדת השמות היא הכרחית לעולם המדע, ומכאן כוחה של שיטת הטקסונומיה מבית ליניאוס, לצד הסתמכותה על המדע העדכני של זמנו. שיטת המיון הלכה והשתכללה כמובן עם הצטברות הידע המדעי הנצבר מאז ועד היום.

לאהוב את "זה"

שיום מדעי של מין נעשה תמיד בלטינית. בנוסף, לחלק מהמינים יש שמות עממיים בשפות השונות עבור הציבור שמעוניין להכיר את יצורי ארצו. למשל, השם Anemone coronaria שנתן ליניאוס לא מוכר כנראה למרבית הקוראים, אבל השם כלנית מצויה דווקא כן. "לאנשים שאינם מדענים ואינם יודעי לטינית השמות המדעיים זרים, אבל גם הם רוצים וזכאים לדעת איך היצורים בארץ נקראים. את החיפושית הכי קטנה שיש, שכנראה לא נראה כשנצא לטייל, אולי צריך לעזוב בשקט, אבל חיפושיות שהן למשל מינים חשובים לחקלאות ולרפואה ראוי להכיר. מעבר לזה, אנשים צריכים להכיר את הטבע כדי לאהוב את הטבע. אי אפשר לאהוב משהו שקוראים לו 'זה' או 'ג'וק', צריך לתת את הכלים לציבור והשם הוא כלי", מסביר לייבעלע פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט וחבר בוועדה למונחי הזואולוגיה של האקדמיה ללשון העברית.

ועדה זו, יחד עם אחותה – הוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל – מתכנסות כל אחת בנפרד, דנות ומעניקות שמות רשמיים בעברית למשפחות, סוגים ולמינים. מפגש הוועדה האחרון התקיים בתחילת מרץ, והתארח במוזיאון הטבע. על הפרק הייתה סדרת הארינמלאים, חרקים מעניינים שהבוגרים שלהם מזכירים מעט שפיריות עדינות, והזחלים טורפים נמלים ויצורים קטנים אחרים.

ד"ר דני סימון, אנטומולוג, מומחה לארינמלים ואיש מוזיאון הטבע, הכין את רשימת השמות המדעיים של המשפחות, הסוגים והמינים של הארינמלאים החיים בישראל, והציג את הצעותיו בעברית. למשל, משפחת Sisyridae הם ארינמלים החיים על ספוגים של מים מתוקים, ועל כן הציע סימון את השם אֲרִיסְפוֹגִיִּים. מכיוון שהמין היחיד במשפחה החי בישראל מצוי בכינרת, הוא הציע את השם אֲרִיסְפוֹג הַכִּנֶּרֶת. כבכל שם שעולה היו דיונים והצבעות, ובסופם התקבלו הצעותיו.

לפרקים דנים בוועדות גם בשמות הנהוגים במשך שנים, אבל טרם זכו לאישור רשמי. למשל, משפחת Chrysopidae נקראת בעברית במשך שנים עֵינְפַּזִּיִּים. סימון הראה לחברי הוועדה תמונות שבהן לחלק מהמינים עיניים מבריקות וזהובות, ומכאן שמם המדעי ושמם העברי. החברים קיבלו את השם.

מדוע צריכים לאשר שם שכבר קיים? "כיוון שלא תמיד השם הנהוג נכון מבחינה דקדוקית", מסביר פרידמן. "למשל, אני למדתי את שיטת מתן השמות מקודמיי, וברבים מהשמות עשיתי הלחם, כלומר שילוב מסוים שהוא לא תמיד 'חוקי' מבחינת הלשון העברית. למשל, יצרתי הרבה שמות של חיפושיות שהיה להם מרכיב מסוים וחתיכה מהמילה חיפושית, למשל 'צלפושית', חיפושית שחיה במקומות מוצלים, אך מבחינת העברית ההלחמים האלה לא תקניים. לדוגמה, המילה רמזור, המורכבת מרמז ואור, היא חוקית, אך המילה צלפושית היא לא חוקית מפני שה'חי' נעלם בלי שום סיבה והשורש שבור. את כל ההלחמים לא קיבלו, חוץ מהלחם אחד שאמרו שהוא כל כך נחמד שאי אפשר לזרוק: קְלִפּוּשִׁית. את השם נתתי למשפחה של חיפושיות שחיות מתחת לקליפות עצים, רק הח' נעלמת ומצאו דרך להעביר ועשינו הסדרים – אני ויתרתי על דברים מסוימים והם ויתרו לי על הקלפושית".

יוספית וכתונת הפסים

בשנים האחרונות עסקה הוועדה למונחי הזואולוגיה רבות בחיפושיות, הסדרה הגדולה ביותר במחלקת החרקים ובטבע, ולכן פרידמן נדרש להיות יצירתי. להלן כמה מחידושיו שהתקבלו: לחיפושית שעירה הציע את השם עֵשָׂוִית, על שם הדמות המקראית; עוד חיפושית שזכתה לדמות משל עצמה היא יוֹסֵפִית, חיפושית בעלת פסים שהזכירה את כתונת הפסים של יוסף; וברוח תנ"כית זו הן מצטרפות למוֹשִׁית, הסוג של חיפושית פרת משה רבנו, המצאה קדומה של מנדליי מוכר ספרים. גם השם מַגּוֹבִית, חיפושית בעלת מחושים דמויי מַגוב, כלי הדומה למגרפה, נסמך על נראות החרק. לפעמים השם קשור בהתנהגות בעל החיים, כמו למשל קוֹפְזָנִית, חיפושית קופצת, ששמה שנלקח מהשורש קפ"ז המופיע במדרש, או מִתְנַמֶּלֶת, חיפושית המתחזה לנמלים וחיה במחיצתן.

"מבחינת ערך טקסונומי אין לשמות אלה כל משמעות, כי הם משמשים רק את תושבי הארץ. גם דוברי עברית בחוץ לארץ לא נהנים מהשמות העבריים, כי יש אצלם חרקים אחרים", אומר פרידמן. "אבל היום יותר מפעם, כשכל המדיה מלאה בתמונות ואנשים מבקשים לדעת מה קפץ אצלם בגינה, יש לכך חשיבות. אמר פעם חבר ועדה: כל נער עברי ונערה עברייה שיוצאים לטייל כדאי שיאמרו 'הנה יחנוק המדבר', ולא שם לטיני או גרוע מכך: 'זה'".