מי כאן המין היפה?

כולנו משקיעים במראה שלנו, אבל יש כאלה שצריכים להשקיע יותר. אז מי צריכים להשקיע יותר משאבים בנראות שלהם, זכרים או נקבות?מסתבר שבטבע, בדרך כלל דווקא הזכרים הם אלה שמשקיעים יותר. במינים שבהם יש שוני במראה בין זכרים לנקבות, כמעט תמיד הזכרים יהיו הססגוניים יותר, בעלי "תוספות" כמו קרניים, ציצית נוצות או זנב ארוך יותר, ואילו הנקבות תהיינה חדגוניות יותר, פחות מושכות את העין. חשבתם פעם מדוע זה כך? ואיך זה התפתח? כדי לגלות את התשובות לשאלות אלה יש לחזור להתחלה, לראשית החיים – לביצית ולתאי הזרע.

פורסם במרץ 2023

הכל מתחיל בהשקעה

השוני במראה בין זכרים לנקבות של אותו מין נקרא דימורפיזם זוויגי (או דו-צורתיות זוויגית), והוא מתחיל כבר בייצור תאי המין.

תאי הזרע הם קטנים מאוד בהשוואה לביציות, והזכרים משקיעים מעט מאוד אנרגיה (יחסית) ביצירתם. כלומר, ייצור תאי זרע הוא "זול" מבחינה אנרגטית. נקבות, לעומת זאת, משקיעות הרבה מאוד אנרגיה ביצירת הביציות, הגדולות יותר משמעותית מתאי הזרע. כלומר, העלות האנרגטית של יצירת ביצית היא גבוהה מאוד. בנוסף, מעבר לשוני בהשקעה האנרגטית הנדרשת ליצירת תאי המין, ההבדל בהשקעה בין זכרים לנקבות ניכר גם בשלבים הבאים של תהליך הרבייה. חשבו על יצירת הביצים, ביצת התרנגולת למשל, המלאה חומרי תשמורת המיועדים לעובר שיתפתח בה (חשוב לציין כאן כי בביצים שחלקנו אוכלים אין כלל עובר, אלה אינן ביצים מופרות), או על היריון והנקה במחלקת היונקים. היריון הפילה, למשל, נמשך 22 חודשים, שלאחריהם יש עוד למעלה משנה של הנקה. כך, הפילה משקיעה שלוש שנים מחייה בצאצא אחד בלבד!

ולמה כל זה חשוב? מכיוון שכמות ההשקעה הנדרשת היא שמגבילה את יכולת הרבייה. במילים אחרות, מה שמגביל את מספר הצאצאים שנקבה יכולה להעמיד במהלך חייה הוא מידת ההשקעה שלה בכל צאצא. ומה לגבי הזכרים? גם יכולת הרבייה של הזכרים מוגבלת, אבל לא בשל השקעה בייצור תאי זרע, אלא על ידי מספר הנקבות שיצליחו להרבות. כלומר, ככל שזכר יזדווג עם יותר נקבות כך יגדל מספר הצאצאים שלו. וכאן המקום שבו הזכרים משקיעים את האנרגיה שלהם – בחיזור אחר נקבות.

אז איך עושים את זה? יש שתי אסטרטגיות עיקריות, והן תלויות במי שמחליט על ה"שידוך", הזכרים או הנקבות.

בוא נראה אותך גבר

במינים שבהם הזכרים הם שמחליטים, הזכרים נלחמים זה בזה והמנצח הוא ש "זוכה" בנקבות. במקרים כאלו רק לזכרים מעטים בלבד יש בכלל סיכוי להתרבות. במינים החיים בקבוצות (עדרים או להקות), העדר מורכב מנקבות ומלווה על ידי הזכר הכי מוצלח בסביבה. כך הנקבות תמיד מרוויחות – כולן מזדווגות עם הזכר הכי מוצלח. ואיך הן יודעות שהוא הכי מוצלח? לזה הזכרים דואגים. בעונת הרבייה הזכרים עורכים ביניהם קרבות, הזכר שינצח את יתר הזכרים יהיה זה שיזדווג עם עדר הנקבות.

במינים שנוקטים באסטרטגיה זו, השוני בין זכרים לנקבות יכול לבוא לידי ביטוי בגודל ובמשקל הגוף, כלומר הזכרים גדולים בהרבה מהנקבות. אחד המינים שבהם ההבדלים ניכרים הוא פיל הים. הזכרים גדולים וכבדים מאוד, משקלם מגיע לאלפי קילוגרמים (כמה טונות), בעוד שהנקבות קטנות מהם משמעותית (בערך פי חמש). אצל מינים אחרים המלחמות כוללות היאבקויות או נגיחות. במקרים אלה מתבטאת הדו-צורתיות הזוויגית באיברים מיוחדים, כמו הקרניים שיש ליונקים גדולים, דוגמת איילים או צבאים, או לחיפושיות כמו איילית או קרנפית. אבל גם ללא קרניים אימתניות אפשר להילחם; ג'ירפים זכרים עורכים קרבות צווארים וסרטנים נלחמים זה עם זה בעזרת צבתותיהם. בכל המקרים, הרעיון דומה: הזכר המנצח הוא זה שיזכה להזדווג עם נקבות רבות יותר, כך שההשקעה האנרגטית שהשקיע (בגוף גדול, בקרניים כבדות וכדומה) השתלמה, והגנים שלו יעברו הלאה, לדור הבא.

"שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים"

כאשר הנקבות הן שמחליטות, התמונה שונה. הנקבות מחפשות זכר "טוב". אך מהו זכר טוב? אחד הדברים המרכזיים שהופכים זכר לבן זוג טוב הוא גנים הטובים שיעברו בירושה לצאצאים ויגדילו את סיכוייהם להצליח בחיים, כלומר לשרוד ולהתרבות. במקרים אלה, על הזכר "לשכנע" את הנקבה שכדאי לה לבחור דווקא בו כבן זוג. איך הוא עושה זאת? על ידי הופעה ראוותנית, ריקוד חיזור מרשים, הבאת מתנות, שירה משוכללת וכדומה. מבין הדרכים הרבות הללו נתמקד כאן בדו-צורתיות זוויגית, כלומר בהבדל במראה בין זכרים לנקבות – צבעוניות עזה או הופעה ראוותנית.

למה בעצם צבעוניות עזה או הופעה ראוותנית הם סימן לאיכותו של הזכר? פרופ' אמוץ זהבי ז"ל מאוניברסיטת תל אביב, אחד הזואולוגים המוכרים והמוערכים בישראל וממייסדיה של החברה להגנת הטבע, ניסח את עקרון ההכבדה, שמסביר בדיוק את זה. על פי עיקרון זה, כדי לעמוד על טיבו של הזכר, הנקבות מחפשות סימן אמין, כזה שקשה לזייף. ומה יותר קשה לזייף מאשר תכונה שמקשה עליך? המחיר של צבעוניות עזה, זנב ארוך או התנהגויות ראוותניות הוא גבוה, שכן מאפיינים אלה חושפים את הזכר לעיני הטורפים ומסכנים אותו. זכר כזה, שיוכל לשרוד על אף הקושי, יוכיח לנקבה כי הוא בעל גנים טובים, בעוד שזכר אחר שלא יעמוד בעלות הגבוהה, לא יתרבה ולא יעביר את הגנים שלו (ואת התכונות שלו) לצאצאיו.

אחת הדוגמאות המוכרות לעקרון ההכבדה הוא הטווס. זנבו הארוך והצבעוני ומופע החיזור המרהיב והקולני שלו הופכים אותו לבולט לא רק לעיני (ואוזני) הנקבות אלא גם לטורפים. אך למרות שלכאורה תכונות אלה אינן תורמות להישרדות, הן השתמרו במהלך האבולוציה שכן הן מעידות על טיב הזכר. דוגמה אחרת לדו-צורתיות זוויגית היא חרדון עקבה, מין הנפוץ באזור ים סוף, שבו שני הזוויגים, הזכרים והנקבות, בצבע חום-אפור המותאם להסוואה בסלעים. בתקופת החיזור ראשם של הזכרים הופך ל"כחול", אך לא במובן שאתם חושבים… כדי למשוך את הנקבות, הזכרים משנים את צבעם לכחול עז, מהראש והחזה ועד לכיוון הזנב. בכך הם אומנם חושפים את עצמם לטריפה, אך גם מפרסמים את איכותם בפני נקבות פוטנציאליות.

דו-צורתיות זוויגית היא ביטוי של הבדלים במראה בין זכרים לנקבות מאותו מין. בין אם הזכרים גדולים יותר או בעלי קרניים ובין אם הם צבעוניים וראוותניים, הסיבה לכך תמיד נעוצה בתהליך החיזור והרבייה. כאשר יש שוני פיזי גדול בין זכרים ולנקבות, כמעט תמיד זה יצביע על אסטרטגיות רבייה שונות. עקרונית, הנקבות תמיד יחפשו להזדווג עם הזכר בעל הגנים הטובים ביותר, שיגדילו את סיכוי הצאצאים לשרוד, בעוד שהזכרים יחפשו להפיץ את זרעם כמה שיותר, ולכן ינסו להזדווג עם כמה שיותר נקבות. המטרה של כולם היא להעביר את הגנים שלהם הלאה ו"כל האמצעים כשרים".