האם החרקים נעלמים גם בישראל ואיך נוכל לדעת זאת?

ההחמצה הגדולה של המחקר האקדמי והפרויקט ארוך הטווח שמטרתו לנטר את אוכלוסיית החרקים בישראל

בשנת 2017 התפרסם מאמר של קבוצת חוקרים גרמניים, שהדאיג עמוקות אקולוגים ואנשי שמירת טבע ברחבי העולם. המאמר התבסס על ניטור חרקים מעופפים (זבובים, דבורים, עשים ועוד) לאורך 27 שנים ב-63 אתרים טבעיים בגרמניה. החוקרים מצאו שב-27 השנים הללו חלה ירידה של 76% (!!!) בביומסת החרקים המעופפים. המאמר הוביל ל"מבול" של מאמרים נוספים בשנים שלאחר פרסומו, שמתבססים גם הם על נתוני מערכי ניטור ארוכי-טווח באירופה ובארה"ב ומראים ירידה מדאיגה ביותר בשפע הפרטים ובמגוון המינים של קבוצות חרקים שונות.

מדוע כה מודאגים החוקרים ממה שהם מגדירים "אפוקליפסת החרקים"? התמוטטות זו של אוכלוסיות וחברות החרקים מאיימת על כלל המערכת האקולוגית, שהחרקים ממלאים בה מגוון רחב ביותר של תפקידים: מאביקים, מפיצי זרעים, מפרקים, אויבים טבעיים של מזיקי צמחים ועוד. המגמה המדאיגה כבר מובילה לשורה של החלטות ממשקיות באיחוד האירופי, שנועדו להביא לצמצום הירידה באוכלוסיות החרקים.

ההחמצה הגדולה של המחקר האקולוגי היא גילוי המגמה המדאיגה הזו רק עשרות שנים לאחר שהחלה בפועל. הסיבה לכך היא האיחור בהקמת מערכי ניטור ארוך-טווח של חרקים, הדוגמים לאורך זמן ובשיטות סטנדרטיות. מערכים כאלה היו קיימים בעבר רק בהקשר של מזיקים חקלאיים, ורק בשנות ה-80 החלו באירופה ובארה"ב לנטר אוכלוסיות וחברות של חרקים נוספים. בשאר העולם הידע מועט עוד יותר. בישראל, למשל, מורגש היטב החיסרון במערך ניטור ארוך-טווח של חרקים: במדינה כה עשירה בחרקים, ביניהם חרקים אנדמיים (חרקים ייחודיים לה), אין לנו שום מידע מבוסס על מצבם ואנחנו לא יודעים כיצד צריך לפעול לשימורם.

את החסר הזה ממלאה המעבדה האנטומולוגית לאקולוגיה יישומית (מאל"י) שבמוזיאון הטבע, המקיימת מגוון מחקרים על שמירת טבע של חרקים ובעזרת חרקים. המטרה היא להקים בשנים הקרובות מערך ניטור ארוך-טווח של חרקים בפרט ושל פרוקי רגליים בכלל ברחבי ישראל. מערך זה ישתמש במגוון דרכי דיגום כדי לקבל תמונה אמינה של מצבן של קבוצות חרקים שונות. אחת משיטות הדגל שלו תהיה מלכודת מלייז.

מלכודת מלייז, הקרויה על שם חוקר החרקים השוודי שהמציא אותה, משמשת ללכידה ולאיסוף של חרקים מעופפים. המלכודת מנצלת את נטייתם של חרקים אלה לטפס מעלה. אל הקצה הגבוה של המלכודת מחובר בקבוק אתנול, שאליו מנותבים החרקים ובו הם מתים ומשומרים. החומר הנאסף במלכודת נלקח למיון במעבדה ומצורף לאוסף החרקים הלאומי במוזיאון הטבע. מלכודות מלייז שימשו במערך הניטור הגרמני שהוזכר לעיל, והן משמשות היום לניטורים ארוכי-טווח ברחבי העולם.

אי אפשר שלא להתייחס לנושא שמירת הטבע והפגיעה בחרקים: החרקים אכן מתים במלכודת, אך המוות מהיר. חשוב לציין, שהוכח שהשימוש בשיטה זו אינו פוגע בחברת החרקים או במיניה השונים, ומספר החרקים המומתים בה בשבועיים קטן ממספר החרקים המתנפצים על שמשת רכב נוסע במשך דקות מספר. הרשת גדולת-החורים, הפרושה על פתח המלכודת, מונעת כניסת מעופפים גדולים – ציפורים, עטלפים, פרפרים ושפיריות. כמו כן, זו הדרך היחידה כיום להכיר את חברת החרקים המעופפים, והתועלת של הדיגום לחברת החרקים בכללותה תהיה להערכתנו גדולה לאין ערוך מהנזק שבהמתת החרקים הנדגמים.

מלכודת מלייז ראשונה הוצבה בשנת 2021 ברמת הנדיב במסגרת פרויקט פיילוט משותף של רמת הנדיב ומאל"י. המלכודת נבנתה על ידי צוות המעבדה כך שתחזיק מעמד ברוחות העזות הנושבות באזור מדי פעם, וגודרה על ידי צוות רמת הנדיב למניעת פגיעה על ידי חיות בר. החומר שנאסף ממנה מאז הקמתה ועד היום מלמד אותנו רבות, בין השאר, על מגמות עונתיות בפעילות חרקים מעופפים ועל השפעת מזג האוויר וגורמי סביבה אחרים עליהן.

בעקבות הצלחת הפיילוט המתמשך ברמת הנדיב הוצבו השנה (2024), לראשונה, 9 מלכודות מלייז באזור גוש דן, במטרה לבחון השפעות סוגי גינון שונים, כולל שילוב צמחית בר מקומית, על חברת החרקים המעופפים לאורך העונה. בנוסף לכך השתמשנו במלכודות מלייז לניטור נקודתי במספר שמורות טבע ברחבי ישראל. בשנים הקרובות תצורף מלכודת המלייז לפרוטוקולים של הניטור ארוך הטווח של מצב הטבע בישראל במסגרת המארג (התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע), ורשת מלכודות מלייז שיוצבו במקומות שונים בארץ ינטרו חרקים ויאספו עליהם מידע לאורך עשרות שנים. מלכודות אלה, לצד שיטות דיגום נוספות, יוכלו לספר לנו האם גם בישראל מתרחשת ירידה בשפע ובמגוון החרקים, ואם כן, להבין באילו אזורים ובאילו קבוצות חרקים היא מתרחשת, ללמוד על הגורמים לה ולפעול לעצירתה.