דגים מאירים

דמיינו שאתם בצוללת, צוללים לעומק האוקיינוס. בהתחלה אתם נמצאים בעולם תת-ימי מואר ובוהק, עשיר בדגים, יונקים ימיים, אלמוגים, פלנקטון ושפע של יצורים אחרים. האזור הזה נקרא האזור האפיפלגי (Epipelagic). הצוללת מעמיקה ויורדת לעומק של 200 מטרים. פחות ופחות אור חודר והסביבה הופכת אפלה במהירות. זהו האזור המזופלגי – אזור הדמדומים. מתחת לעומק של 1,000 מטרים (האזור הבטיפלגי) חשוך לחלוטין. אבל כדי להגיע לקרקעית האוקיינוס יש להמשיך ולרדת עוד כמה אלפי מטרים! כעת אתם מבחינים בנקודה זעירה וזוהרת בתוך החושך המוחלט (האזור האביסופלגי). מה יכול להאיר בעומק שכזה? זהו יצור מאיר – דג חכאי, חבר בקלייד Lophiiformes.

לחכאי יש איבר מיוחד שממוקם בקצה של מבנה דמוי חכה שמשתלשל ממצחו. היכולת להפיק אור היא התאמה מדהימה שעוזרת לחכאי למשוך אליו טרף. המבנה דמוי החכה התפתח מאחד הקוצים שבסנפיר הגב, ובקצהו יש מבנה שבו חיה מושבה גדולה של חיידקים מאירים.

אולי תחשבו שהתאמה מדהימה כל כך היא גם נדירה, אבל למעשה מינים רבים מסוגלים להאיר. דגי מעמקים אחרים משתמשים בהארה כדי לבלבל את טרפם, להבחין בו, לתעתע בטורפים או למשוך בני זוג. גם יצורים אחרים מסוגלים להאיר – חיידקים, ספוגים, מדוזות, סרטנאים, תולעים טבעתיות, דיונונים, כרישים ואפילו כמה מינים יבשתיים – למשל גחליליות. בכל המקרים הללו, ההארה הטבעית היא תוצאה של תגובה כימית. חלק מהיצורים הללו מייצרים את החומרים הנחוצים בעצמם ואחרים, כמו החכאי, נסמכים על עזרתם של חיידקים סימביונטים.

כשמסתכלים על מגוון היצורים שמסוגלים להארה טבעית ועל מגוון הדרכים להאיר, אין זה מפתיע שהתכונה הזו התפתחה כמה פעמים במהלך האבולוציה. השושלות שבהן התפתחה היכולת להארה טבעית במקריני סנפיר מסומנות בעץ הזה: