אגדה חיה | דּוּכִיפַת

את הדוכיפת, הציפור הלאומית של ישראל, אי אפשר לפספס!  ציצית הנוצות המהודרת שלה, המתנוססת בגאון על ראשה, מאפשרת לנו לזהות אותה בקלות, כשהיא מחטטת בדשא כדי למצוא את מזונה.

הדוכיפת היא אחת הציפורים המוכרות ביותר בישראל. המאפיין הבולט ביותר שלה הוא ציצית הנוצות שעל ראשה. רוב הזמן הציצית אסופה לאחור, אולם לעיתים, למשל בזמן חיזור, סכנה או נחיתה על הקרקע, היא נפרשת ומתגלה במלוא הדרה. חלק גדול מזמנה מבלה הדוכיפת במדשאות גדולות ומטופחות המושקות היטב, שם היא נועצת שוב ושוב את מקורה הארוך והדק ומוצאת את מזונה, הכולל בעיקר זחלים, תולעים, חיפושיות ומגוון פרוקי רגליים.

הדוכיפת היא ציפור בינונית בגודלה, החיה בשטחים פתוחים, בשדות, בגינות נוי, במטעים וביערות פארק. בישראל היא נפוצה בכל הארץ, בעיקר באזורים מיושבים. זו היא ציפור טריטוריאלית, החיה לרוב ביחידות או בזוגות. אין הבדלים משמעותיים במראה בין זכרים לנקבות. באביב מרבה הזכר להשמיע קריאות טריטוריאליות עמומות, הנשמעות כמו המילה "הודהוד", שזה שמה של הדוכיפת בערבית.

הדוכיפת מקננים בחורים בעצים, בסדקים בקירות אבן, בעליות גג ובמקומות דומים. בתטולה 6-5 ביצים אליפטיות, בצבע ירקרק עד חום. הנקבה דוגרת לבדה, מהטלת הביצה הראשונה ועד לבקיעה, תקופה של 19-17 יום. שני ההורים מאכילים את הגוזלים מרגע בקיעתם. כאשר הגוזלים מרגישים מאוימים הם נושפים בקול, מתיזים נוזל מצחין ומקיאים מזון מעוכל למחצה. בנוסף, בלוטת שימון הנוצות של הנקבה הופכת בתקופת הקינון לבלוטה שמפרישה חומר בעל ריח רע, שאותו מורחת הנקבה על הביצים לשם הגנה מטורפים. הלשלשת שמצטברת בקן מוסיפה אף היא לריח הרע. ואכן, טורפים נמנעים מלהתקרב לקינים של דוכיפת.

שם מדעי: Upupa epops