אגדה חיה | צָב-יַבָּשָׁה מָצוּי

צב-היבשה המצוי הוא השכיח והמוכר בין מיני הצבים ישראל, ואפשר למצוא אותו ברוב חלקי הארץ. הוא חי במגוון מקומות מחיה, אך מעדיף לשהות בין צמחים או בין סלעים. הוא פעיל באביב, בקיץ ובסתיו, בעיקר בשעות היום. בחורף פעילותו מצומצמת והוא נמצא בתרדמה, כשהוא מחופר בקרקע.

כמו טנק משוריין נע הצב לאיטו… מנשנש עלים ופרחים, אך נהנה גם מתולעים וחלזונות. וכל ילד בגן יודע – אסור לקחת אותו הביתה! מקומו בטבע.

השריון המגן על הצב הוא חלק מגופו. בעת סכנה הוא מכניס את ראשו ורגליו לתוך השריון, וכך מגן על עצמו מטורפים. חשוב לזכור: השריון אינו "בית", והצב אינו יכול לעזוב אותו. בשנים הראשונות לחייו אפשר לאמוד את גילו של הצב על פי ספירת טבעות הגידול ההיקפיות שעל לוחיות השריון; לא על ידי ספירת הלוחיות! אולם בגילאים מאוחרים יותר מטשטשות הטבעות וקביעת הגיל נעשית קשה.

עונת הרבייה חלה בסוף החורף. החיזור קולני מאוד: הזכר עוקב אחר הנקבה, נוגח בה ומכה בשריונה בעזרת שריונו. קולות ניגוח אלה מאפשרים לאתר את הצבים בטבע ממרחק רב. לאחר ההזדווגות הנקבה מטילה 5-3 ביצים בגומה שהיא חופרת בקרקע. ההטלה נעשית בחודשים מאי-יולי, והבקיעה – כשלושה חודשים לאחר מכן. עם הבקיעה, שריונם של הצבים הצעירים רך, והוא הולך ומתקשה בהדרגה.

מספרם של צבי-היבשה בטבע בישראל קטן מדי שנה עקב צמצום שטחי המחיה הטבעיים שלו, פגיעה מכלי רכב ומכלבים משוטטים ואיסוף בלתי חוקי.

שם מדעי: Testudo graeca