מי עטלף מוצלח של אמא?

חיפוש מזון הוא אחת הפעולות הבסיסיות והחיוניות ביותר שעל כל יצור חי לפתח במהירות, על אחת כמה כשמדובר בבעל חיים מעופף כמו עטלף. במעבדתו של פרופ' יוסי יובל, אוצר אוסף העטלפים במוזיאון הטבע, נערכו לאחרונה שני מחקרים על גורי עטלפים ועל האופן שבו הם מחפשים מזון. מחקר אחד בחן כיצד לומדים גורי העטלפים לנווט ומתחילים לחפש מזון באופן עצמאי, והמחקר השני בחן האם תכונת הנועזוּת היא נרכשת או מולדת.

פורסם בינואר 2022

בית הספר לניווט של אמא

במחקר אחד, שנערך על ידי  ד"ר איה גולדשטיין וד"ר לי הרתאן, עקבו החוקרות אחר תנועתם של גורי עטלפים ואימהותיהם על ידי הצמדת משדרי GPS זעירים לגופם, ומדי תאוצה שתיעדו את תנועות הכנפיים. כך אפשר היה גם לעקוב אחר מיקומם של העטלף ואימו וגם לראות מי מהשניים מעופף באופן פעיל. המחקר חשף לראשונה כיצד מלמדת אמא עטלף את הגור שלה לנווט בעת חיפוש אחר מזון וחזרה למערה.

תהליך הלמידה של הגורים מורכב מכמה שלבים. בשלב הראשון נישא הגור על גוף האם בשעת הלילה, בעת שהיא מחפשת מזון. החוקרות הגיעו למסקנה זו מכיוון שעל פי משדרי ה-GPS נמצאו האם והגור יחדיו כל הלילה, אך על פי מדי התאוצה נראה שרק כנפי האם היו בתנועה. כלומר, בשלב זה הגור עדיין לא עף בצורה עצמאית.

בשלב השני, האם בוחרת עץ מסוים, הנמצא במרחק של עד קילומטר מהמערה ומשמש מעין "פעוטון". האם משאירה את הגור על העץ, לעיתים לצד גור נוסף, שהושאר שם על ידי אימו, וממשיכה לבדה בחיפוש המזון. בדרכה חזרה למערה היא אוספת את הגור מהעץ שעליו השאירה אותו. במחקר נמצא כי עם הזמן מתחילים גורי העטלפים לשוטט ולעוף לעצים סמוכים. כך מאפשרת אמא עטלף לגור לפתח עצמאות בסביבה מוכרת וקרובה יחסית למערה.

בשלב הבא, האם משאירה את הגור במערה מתוך ציפייה שיצא באופן עצמאי. אם זה לא קורה, היא לוקחת אותו חזרה לעץ "הפעוטון" ומוודאת שהוא חוזר למערה בכוחות עצמו בסוף הלילה. אם הוא מאחר לשוב, היא אוספת אותו מ"הפעוטון". בגיל עשרה שבועות בערך, גורי העטלף כבר עצמאיים, ויוצאים לבדם כל לילה לחיפוש מזון. מעניין לראות שהגורים מתחילים את מסלולם הלילי בעץ "הפעוטון" המוכר להם, וממנו יוצאים בהדרגה למרחקים גדלים והולכים. מסתבר גם, שבאף שלב של התהליך, העטלפים הצעירים לא עפים אחרי אימם, אלא לומדים לחפש מזון בצורה עצמאית תוך שהאם דואגת לסביבה מוכרת ולנקודת עוגן.

את האומץ קיבלתי מאמא

ידוע כי תעוזה ולקיחת סיכונים הן תכונות המאפיינות בעלי חיים שהסתגלו לחיי העיר, ציפורים, למשל. במחקר שנערך במעבדתו של פרופ' יוסי יובל על ידי נסים גונצ'אר וד"ר לי הרתאן, בחנו לראשונה את קיומה של תכונה זו בעטלפים.

בחלקו הראשון של המחקר נבדקו ההבדלים בתעוזה בין עטלפי פירות שחיים בעיר לעטלפי פירות שחיים באזורים כפריים. הניסוי כלל בניית מתקן, שבתוכו הונח מזון, שכדי להגיע אליו היה על העטלפים לנחות על המתקן ולהיכנס פנימה. תוצאות הניסוי הראו שוני בין עטלפי העיר לעטלפי הכפר. בעוד שהאחרונים היססו והעזו להיכנס למתקן רק לאחר כמה ימים, עטלפי העיר לא התקשו במשימה והשיגו את המזון מיד.

בשלב הבא נערך אותו מבחן לגורי עטלפים צעירים, חלקם מהעיר וחלקם מאזורי כפר, שמעולם לא חיפשו מזון באופן עצמאי בסביבה שבה נולדו. הניסוי הראה, כי בדומה להוריהם, גורי העטלפים העירוניים היו נועזים יותר ולמדו להשיג את המזון מהר יותר מעטלפי הכפר ההססניים. אילו היה המחקר נעצר כאן, היו החוקרים יכולים להסיק שתעוזה היא תכונה מולדת, שכן גורי העטלפים הראו התנהגות דומה להוריהם. אך מכיוון שמדובר בגורים יונקים אשר נחשפו לאימם, הוחלט לבצע שלב נוסף במחקר.

החוקרים ביצעו אימוץ מוצלב: גורי עטלפים שנולדו בכפר גודלו על ידי אימהות שהן עטלפי העיר ולהפך. התוצאות הראו כי הגורים התנהגו באופן דומה לאמם המאמצת ולא לאמם הביולוגית. גורים שגודלו על ידי אימהות עירוניות היו נועזים יותר ולמדו מהר יותר, בעוד שגורים שאומצו וגודלו על ידי אימהות שחיו בכפר נטו פחות לקחת סיכונים. המסקנה מהמחקר היא שתעוזה ולקיחת סיכונים היא תכונה נרכשת ולא מולדת. החוקרים העלו השערה כי מנגנון ההעברה של תכונת התעוזה קשור לרכיב בחלב האם, שהגורים יונקים. זאת כיוון שבניסוי אחר נמצא כי בחלב האם של נקבות עירוניות ישנן רמות גבוהות יותר של קורטיזול, הורמון המעורב בין היתר במטבוליזם בגוף אך משפיע גם על תפקודי המוח. עוד משערים החוקרים כי הבדלי התזונה בין עטלפי העיר לעטלפי הכפר אחראיים לרמות הקורטיזול השונות בחלב האם.