למה האדם הקדמון לא הלך לרופא שיניים?

גילוי מערת קסם

באוקטובר של שנת 2000 נשמע פיצוץ גדול שהרעיד את ראש העין והסביבה, ועתיד היה להרעיד את עולם המדע: במסגרת עבודות להרחבת כביש 5, חשפה סדרת פיצוצים יזומה מערה פרהיסטורית, שהייתה עד אז אטומה לחלוטין. במערה, שזכתה לשם "מערת קסם", נמצאו עדויות קדומות מאוד לשימוש באש, כלי צור מסותתים, עצמות יחמורים וממצאים נוספים, שהאירו לחוקרים את אורחות החיים של ציידים-לקטים שחיו בלבנט. ממצאים מעניינים במיוחד היו 13 שיניים של ילדים ומבוגרים בנות 400 אלף שנה, שהשתמרו בשלמותן ובמצב מצוין. הודות למצבן יכלו חוקרים מאוניברסיטת תל אביב להפיק אבנית משלוש מהן ולחשוף בעזרתה חלקיקי פחם, שרידי מזון צמחי וחלק מכנף של עש שכוסו באבנית השן.

חוקרים שיניים עתיקות

שיני מערת קסם שמורות היטב במעבדת שימור באוניברסיטה, לצד אוסף רחב של לסתות פרהיסטוריות שלמות ועתירות שיניים, חלק גדול מהן עם כל 32 השיניים במלואן. אי אפשר שלא לתהות: איך שורדת שן בשלמותה 400 אלף שנה, ואיך שמר האדם הקדמון על כל שיניו בפיו, כשאנחנו בהווה ידועי שתלים, כתרים ועקירות? למה הוא לא הלך לרופא שיניים כשאנחנו נדרשים לביקורת חצי שנתית?

"השאלה מדוע לא היו רופאי שיניים בפרהיסטוריה היא דרך אחרת לומר שמצב בריאות הפה היה טוב יותר בעבר", אומרת פרופ' רחל שריג, ראש בי"ס לרפואת שיניים בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר וחוקרת במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. "ככל שמתקדמים לעולם המודרני רואים עלייה בשכיחותן של מחלות דנטליות בחלל הפה, שהנפוצה בהן בעולם המערבי היא העששת. 96 אחוזים מהאוכלוסייה יסבלו באיזשהו שלב בחייהם מעששת".

עששת היא מחלה דנטלית שנוצרת בחלל הפה מחיידקים מסוימים, שפועלים על השיניים. חיידקים אלה לא נעדרו כמובן מהפרהיסטוריה. קחו לדוגמה גולגולת בת 100 אלף שנה שנמצאה במערת קפזה ליד נצרת ושייכת לבחורה צעירה. על הלסת נראות 32 שיניים במצב מצוין, שרק מבט מעמיק יגלה ש"חורים" קלים של עששת מעטרים אותן. עששת נמצאה גם בשיניהם של אחרוני הציידים-לקטים וראשוני החקלאים באזורנו, אבל בשכיחות נמוכה בהרבה, כעשירית מהאוכלוסייה בערך. אם כן, מה קורה בפיו של אדם המודרני?

"יש כמה גורמים שמשפיעים על שכיחות העששת, והראשון הוא השינוי התרבותי-סביבתי בתזונה שלנו,  זמינות המזון למשל", מסבירה שריג. "כשהאדם אוכל, החומציות בפה עולה ומהווה סביבה שבה חיידקים פועלים ביתר. האדם ניחן במנגנון של רוק שתפקידו לנטרל את הסביבה החומצית. הרוק יודע להגיע לאיזון ולנטרל את הסביבה החומצית הזו, אלא שלצורך כך הוא זקוק לזמן. לכן נדרש מרווח זמן בין ארוחה לארוחה כדי לאפשר לגוף להפעיל את המנגנון. בניגוד לנו, לאדם הקדמון לא הייתה זמינות גדולה למזון. הוא אכל פעם-פעמיים ביום ולא היה במצב תמידי של לעיסה, וזה הגביל את הזמן שהשיניים נחשפו למזון ולחומציות ואפשר לרוק לעשות את פעולתו. אנחנו לא מפסיקים לנשנש, ולכן חשופים לפעולת החיידקים ללא הרף".

עששת – מחלה מודרנית

גם לסוג המזון יש כמובן השפעה על התפתחות עששת. האדם הקדמון אומנם חלק איתנו חיבה לפחמימות ולסוכרים, אבל סוכריות טופי לא היו בתפריט. "האדם הקדמון ניזון מהטבע. הוא אכל בשר מהחי, קטף מהבר, לא היו הרבה מזונות דביקים שיושבים על השן. הסוכרים שזמינים היום – סוכריות, מסטיקים ודומיהם – נדבקים לשן, נכנסים לחריצי השיניים ומהווים מצע נוח לחיידקים. מכיוון שהילדים לא מצחצחים שיניים כל חמש דקות, המזון הדביק נשאר בפה במשך שעות ומאפשר לחיידקים לפעול".

עוד גורם תרבותי שהשפיע על בריאות השיניים הוא צורת הכנת המזון. תהליכי הבישול והצלייה שנכנסו למטבח בעקבות האש שינו את כמות הכוח שהלסת נדרשת להפעיל: "כדי לאכול בשר נא צריך להפעיל הרבה כוח על מערכת הלעיסה ועל השיניים. בזמן ההפעלה השיניים מתחככות זו בזו, ועצם התהליך שוחק את השן ומוריד ממנה את השכבה החיצונית. אם השן התחילה בתהליך של פגיעה מעששת, השחיקה מסירה את השכבה הפגועה וחושפת שכבה פנימית בריאה. זה למעשה עוד אחד מהמנגנונים שיש לשיניים על מנת להתמודד עם עששת. מכיוון שהאדם הקדמון אכל מזון קשה לעיבוד והפעיל המון כוח על השיניים, השחיקה העלימה את נקודות העששת שנוצרו והותירה רקמה בריאה".

ומה באשר לאמייל? זגוגית השן, שכבת הציפוי שאמורה להגן על השיניים מפני פגיעות ובלאי. האמייל אגב, קשיח יותר מעצם, ולכן באתרים ארכיאולוגיים לעיתים לא נשמרות עצמות, אבל שיניים כן. "שכבת האמייל שעל השיניים היום דקה יותר, כלומר יש לנו היום פחות אמייל שיגן עליהן", מסבירה שריג. "במחקרים נמצא שעל שיניים מלפני 100 ו-30 אלף שנה היה יחסית יותר אמייל. לאורך האבולוציה השיניים נהיו קטנות יותר, ולכן שכבת האמייל נהייתה קטנה יותר בנפח שלה. מה שקורה הוא שברגע שמתחילה מתקפת חיידקים, הדרך שהם נדרשים לעבור מבעד לאמייל כדי להגיע לחלק הפנימי והפגיע של השן קצרה יותר. כלומר, המחסום שניצב בפניהם קטן יותר, ולכן השן פגיעה יותר".

אורתודנטיה בימי קדם?

בנוסף להיותה האנתרופולוגית הדנטלית היחידה בישראל, שריג היא גם אורתודנטית של שיניים בנות זמננו, שנתקלת בבעיות חדשות שלא נראו בעבר הרחוק, צפיפות שיניים למשל. "יש תופעות חדשות שניכרות אצל האדם המודרני: שיניים כלואות – שיניים שלא בוקעות כי אין להן מקום בלסת, שיני בינה שאין להן מקום. גם כאן מעורבים הרבה רכיבים. אחד מהם הוא הקשר בין מבנה לתפקוד, כלומר הצורה והגודל של הלסתות ביחס לתפקיד שהן נדרשות לעשות. כאמור, אם אני צריכה לאכול מזון קשה מאוד, אני צריכה להפעיל את מערכת הלעיסה שלי בעוצמות גבוהות, ואז אראה מערכת שרירים שהיא מסיבית יותר, אני אראה נפח שרירים גדול יותר, אני אראה עצם דחוסה יותר, לסתות גדולות יותר. כלומר, רואים קשר בין כמות הכוח הנדרשת לעיבוד המזון לגודל מערכת הלעיסה. כחלק מהשינוי ההתפתחותי והתזונתי שלנו, המזון היום לא דורש הפעלה של כוח, כי העיבוד נעשה מחוץ לפה. אם פעם היית צריכה לבצע את כל חיתוך ועיבוד המזון בתוך הפה – לקבל חתיכת בשר ואז לתלוש, לחתוך, ללעוס אותה עד שהיא תגיע למצב של עיכול­ – היום תהליך העיכול מתחיל מחוץ לפה, החיתוך והבישול נעשים בחוץ, ולכן הכוח שמערכת הלעיסה נדרשת להפעיל קטן יותר. זה מתבטא בהקטנת מערכת הלעיסה, שגורמת לכך שאין לנו מקום לשיניים".

אלא שאם בחינת השיניים לאורך ההיסטוריה מלמדת שהלסת עוברת הקטנה במהלך האבולוציה וגם השיניים קטנות, למה עדיין אין לנו מקום? "התשובה היא שאנחנו לא באיזון", משיבה שריג, "תהליך הקטנת השיניים לא עומד בקצב המהיר של הלסתות. אם נשנה הרגלים אצל אדם מסוים נראה איך צורת הלסת משתנה כבר באותו פרט, זה הרי מה שאנחנו עושים ביישור שיניים. שינויים קורים מהר, בטווחים של עשרות או מאות שנים בודדות, בעוד שבשיניים אנחנו מדברים על אלפי שנים, ולכן יש לנו אי-התאמה בקצב. יכול להיות שבעוד איקס זמן, מאות או אלפי שנים, זה יגיע חזרה לאיזון כי יהיו לנו פחות שיניים בפה".

עד שזה יקרה נראה שניאלץ להפסיק לפתוח את המקרר כל הזמן, ללעוס קצת פחות ולוותר על הטופי.