לשמור על החיות שלאט נעלמות מהעולם

הקטופה כמשל

הנרי בייקר טריסטראם היה כומר וחוקר טבע שנולד בבריטניה, אבל נחשב ל"אבי הזואולוגיה" של ארץ ישראל. בביקוריו הממושכים בארץ הקודש הוא שוטט בין הרים וואדיות, חקר את הסביבה, וברשמים שהעלה בכתביו העניק לנו ידע נרחב וחלוצי על עולם החי השוקק של ארץ ישראל במאה ה-19. ביומניו הוא מתאר דובים סורים, גוויות תנינים שהובאו לפניו, נשרים לרוב, יחמורים "שילידי הארץ מכירים היטב" ושאר חיות בר שכנראה לא נפגוש עוד בהמוניהן בטבע הארץ-ישראלי.

בסתיו של שנת 1863 הגיע טריסטראם לטייל בנחל כזיב. "לא הרחקנו לכת עד שהחרדנו דורס לילה יפה מאוד", הוא כותב ביומנו, "הוא היה חבוי בתוך העלווה הצפופה של עץ חרוב". מבעד למשקפתו טריסטראם מתפעל מהדורס, אומד אותו ומשווה אותו לאוח שהכיר מבית, ואז עושה מה שרבים מחוקרי הטבע עשו בעבר – הורג אותו.

"היה לי העונג לצוד קטופה נהדרת…אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי עמל של אורניתולוג נלהב. יקשה להסביר כיצד מין הבולט כל כך בייחודו הרחיב את תחומו למרחק כזה רב ממרחב מחייתו הידוע לנו". הדורס האומלל עשה דרכו לאוסף הפוחלצים העשיר של טריסטראם, וכאן המקום לומר: ציד למטרות הגדלת אוספים מדעיים היה שכיח מאוד, אף אחד לא דיבר אז על שמירת טבע.

גם האב ארנסט שמיץ, איש דת ואוהב טבע מושבע, מתאר בהתלהבות איך השתתף בציד של שתי קטופות. פוחלץ קטופה משלו מככב באוסף הפוחלצים שלו שמוצג כיום במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. הקטופות ששרדו את תחביב הציד של בני האנוש עוד המשיכו להיראות פה ושם. בשנות ה-70 של המאה ה-20 היו לא מעט תצפיות על הדורס הלילי הזה, אבל בסקר שנערך בעשור שלאחר מכן כבר לא נמצאו עדויות לקיומה של קטופה בישראל. בצער יש לומר: הקטופה נכחדה מהארץ, כדי לראותה צריך להרחיק עוף עד דרום-מזרח אסיה.

גורלה של הקטופה זהה לגורלם של מיני בעלי חיים רבים שנפלו קורבן לציד. ציד בעלי חיים הוא תופעה עתיקה שבאה לעולם יחד עם הופעתו של האדם. בתחילה נועד הציד להזנה ולהגנה מפני טורפים המאיימים עליו, אבל עם הזמן הפך לעניין תרבותי ולמלאכה ששכר בצידה. גם טריסטאם ושמיץ שילמו כסף על שלל ציד שהוזמן לבקשתם. חמדה בן יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית שיגרה גלויה לזואולוג העברי ישראל אהרוני, שבה כתבה: "ויזכור כי הנהו חייב לי נשר!", בכוונתה לפוחלץ נאה. אמצעי הציד שהלכו והשתכללו ונפוצו בארץ ישראל בעקבות מלחמות, כיבושים ותנודות דמוגרפיות –  ובראשם הנשק החם –  הרעו מאד את מצב חיות הבר, ולא רק הם. אם פעם כשדיברנו על הכחדת מינים עלה לנו בראש ציד, ככל שחולפות השנים מבינים שלאדם תפקיד מרכזי בהיעלמות מינים, גם אם לא התכוון לכך.

לא רק ציד: ייבוש החולה, הרעלות ועוד ועוד

פרויקט ציוני ראשון במעלה איים גם הוא על הקטופה ועל מגוון החי והצומח: ייבוש החולה. בשנת 1951 החל מבצע שאפתני לייבוש אגם החולה וביצותיה לצרכים חקלאיים. האגם התייחד במפגש בין צמחים ובעלי חיים אפריקניים, שזה היה גבולם הצפוני, לבין אחיהם האירופאיים, שזה היה גבולם הדרומי, ולכן חי בו ובקרבתו מינים רבים, חלקם אנדמיים. אפילו מהנדס הפרויקט, שמן הסתם הצדיק את נחיצותו, תיאר בצער את שעותיו האחרונות של האגם: "אט אט שוקעים המים ונחשפת הקרקע של האגם: דגים לאין ספור מפרפרים בבוץ ובעלי החיים למיניהם מחפשים להם מפלט….כאיש ביצות הנני מעריך את היופי והקסם שבנוף זה וצר לי על אובדנו". סביר שהמהנדס חזה אז גם בלבנון החולה, מין אנדמי ממשפחת הקרפיוניים שתפוצתו הוגבלה לעמק החולה ונכחד לגמרי.

הקטופה, שהיא ציידת דגים בבית גידול מימי, נפגעה גם היא. זיהום שפוקד לפרקים את נחלי הארץ פגע בה ופגע במינים רבים אחרים רגישים יותר, שחלקם כבר לא איתנו. ויש גם את גורם ההרעלות, סוגיה כואבת מאוד בישראל. לעיתים ההרעלות הן ישירות, כמו הרעלת זאבים שפוגעות בעדרי צאן, ולעיתים הן משניות, כאשר בעלי חיים ניזונים מבעלי חיים אחרים שהורעלו ואז מורעלים אף הם. הנשרים שטריסטראם ראה בהמוניהם נמנים עם הנפגעים העיקריים מהרעלות בארץ. מלך העופות מוצא את מזונו כשהוא דואה בשמיים ותר אחר פגרים למאכל, ולדאבוננו לעיתים אלה פגרים מורעלים. למשל, בשנת 1998 הושמדה רבע מאוכלוסיית הנשרים בארץ כתוצאה מהרעלה, וזאת אחרי מאמצי שימור אדירים לקיומה.

גם קווי מתח וטורבינות הן איום בפני עופות השמיים. ויש גם מינים פולשים, כלומר מינים שחדרו בהשפעת האדם למערכות אקולוגיות שהם לא אמורים להיות בהן, כמו סרטן הנהרות שנמצא לא מזמן בנחל בצת. הוא אסור בגידול בארץ וכנראה שוחרר לנחל על ידי אדם שגידל אותו. סרטן זה שהוא בעל קצב רבייה מהיר, ועלול לגרום לנחל ולמגוון המינים שחיים בו נזק עצום. הסלמנדרה המצויה, שנמצאת בסכנת הכחדה, היא אחד מהם.

אם נחפש כלל ברזל למינים שנמצאים בסכנת הכחדה, נמצא שבעלי החיים המוגבלים לבית גידול מסוים, בעלי כושר רבייה נמוך ורגישות מוגברת לזיהומים סביבתיים לא ישרדו את ישראל המתועשת והצפופה, ששטחיה הירוקים הולכים ומתמעטים. לעומתם, בעלי חיים עמידים יותר לזיהומים, המסוגלים להסתגל לחיים בסביבת האדם, כמו חזירי הבר או שפני הסלע, משגשגים. כדי להמשיך לראות בארץ נשרים, סלמנדרות, צבאי שיטים ועוד מינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה, חובה עלינו להגן עליהם, למענם ולמעננו. כמו שאמר הצפר פרופ' יוסי לשם מאוניברסיטת תל אביב: "לפעמים אנשים שואלים, למה אתה צריך נשרים? בשביל כמה משוגעים אוהבי ציפורים? אבל נשרים הם הסמן שהסביבה שלנו עדיין בריאה".